בחודש ספטמבר 2008 התפרץ המשבר הכלכלי העמוק ביותר של הקפיטליזם העולמי מאז השפל הגדול של 1929. שלוש שנים חלפו. משבר החובות שמזעזע כעת את אירופה והנתונים הכלכליים הגרועים בארה״ב, רק מדגישים כי לא היה מדובר בהאטה תקופתית, אלא במשבר שיטתי עמוק וממושך בשיטה הקפיטליסטית אשר סופו עוד לא נראה באופק.

למעשה, משבר החובות שהצית את הקריסה הפיננסית הגדולה ב־2008 לא הסתיים, אלא התגלגל למימדים הרסניים עוד יותר: מה שעומד על הפרק כעת הוא לא רק חדלות פירעון של בנקים, אלא של מדינות שלמות.

בעקבות התפרצות המשבר נחלצו הממשלות הקפיטליסטיות העשירות בעולם להציל את המערכת הפיננסית שלהן באמצעות "תוכניות חילוץ", בניסיון למנוע הידרדרות לשפל כלכלי חדש. החובות האסטרונומיים הפרטיים שצברו הבנקים הגדולים ובתי ההשקעות "הולאמו" בפועל, עם הזרמתם של טריליוני דולרים מכספי משלמי המיסים לכיסויים.

העובדים נדרשים לשלם עבור הימורי בעלי־ההון

חובות העתק שצברו ה"כרישים" הפיננסיים במרדפם הכפייתי אחר רווחים, הפכו לחובות ממשלתיים. החשבון הוגש למעמד העובדים (מדיניות הצנע לא נועדה כמובן לבעלי־ההון): בעוד האבטלה במערב גואה, בעיקר בקרב צעירים, הוכרזו העלאות מיסים לאנשים העובדים, קיצוצים דרקוניים במגזר הציבורי, הפרטות ענק, פיטורים המוניים ופגיעות בשכר ובפנסיות. ביוון למשל, מקוצץ כעת שליש משכרם של עובדי המגזר הציבורי!

כפי שמזהירים גם כלכלנים קפיטליסטיים, צעדי הצנע הללו דווקא מקדמים מיתון כלכלי, בין היתר משום שהם חונקים את כוח הקנייה של מעמד העובדים ושכבות הביניים. מעבר לכך, הכסף שאמור להיסחט ממעמד העובדים לא יספיק לכיסוי הגירעונות האסטרונומיים.

גוש היורו שקוע במשבר העמוק בתולדותיו אשר מאיים לקרוע אותו. יוון, ספרד, פורטוגל ואירלנד בסכנת חדלות פירעון. יוון חייבת 340 מיליארד יורו בעיקר לגופים פיננסיים אירופיים. אם היא תוגדר כחדלת פירעון ותשמוט את חובותיה, הדבר עשוי לגרור תגובת שרשרת של קריסות כלכליות, בדומה לקריסת הענק של הבנק ליהמן ברדרס בארה״ב בסוף 2008, אשר היוותה טריגר למשבר הפיננסי הקודם.

בעלי־ההון יושבים על הרבה כסף. אך רווחיהם לא מושקעים בפיתוח הכלכלה, אלא מנותבים יותר ויותר למשחקים ספקולטיוויים ברולטה של הבורסה. שם הם גוזרים קופונים מספסרות בחובות ובסחורות, וכך תורמים למשל לזינוק העולמי הקטסטרופאלי במחירי הנפט והמזון.

ניצנים של מאבקים מהפכניים באירופה

תנועות המחאה של הצעירים, ההפגנות בכיכרות והשביתות הגדולות בדרום אירופה, ובעיקר בספרד ויוון, שאבו השראה גם מן המהפכות באזורנו. הצעירים והעובדים באירופה לא מוכנים לשלם את החשבון עבור החגיגה הצינית של בעלי־ההון. אלה הם הניצנים של תקופה של מאבקים מהפכניים גם שם.

חלקים גדולים בציבור מנוכרים מהפוליטיקאים והממסד הקפיטליסטי שמציע להם רק הידרדרות ארוכת שנים בתנאי המחייה, העמקה של אי־השיוויון, העושק והדיכוי בחברה. הם נאבקים עם תקווה לשינוי מהותי באופן שבו החברה מתנהלת, ומסרבים לקבל את תעמולת ה"אין ברירה" הקפיטליסטית.

יש ברירה: מאבק נחוש מצד ארגוני העובדים ותנועות המחאה של הצעירים, שיעצור את כל הגזרות על העובדים והעניים, ויפעל לשיתופי־פעולה חוצי־גבולות. סדר־יום כזה יוכל גם לדחוק לשוליים את כוחות הימין הקיצוני שמנסים לרכב על המחאה.

יש להעביר את נטל המס לעשירים, לשמוט את החובות הממשלתיים לבנקים האירופיים, להעביר את כל המערכת הבנקאית וצמרת הכלכלה לבעלות ופיקוח ציבוריים ולניהול דמוקרטי בידי האנשים העובדים, כחלק ממעבר לתכנון כלכלי דמוקרטי נרחב למען שיפור דראסטי בתנאי המחייה של העובדים והמובטלים ושל הצעירים.

יש אלטרנטיבה סוציאליסטית, דמוקרטית ומודרנית לטירוף של השיטה הקפיטליסטית הכושלת והמיושנת, שעוד משעבדת את החברה כולה למען הרווחים של קומץ בעלי־הון.