הימים האחרונים הראו שוב כי למרות כמיהת ההמונים לשינוי אמיתי ולחופש, ולמרות המאורעות ההרואיים של החודשים האחרונים, אף אחת מהמהפכות בצפון אפריקה עוד לא הצליחה להבטיח ניצחון.

במצרים ובתוניסיה, הארצות שבהן הופלו רודנים, המעמדות השליטים עושים כעת ניסיונות נואשים לשמור בדבקות על עושרם וכוחם.

בעוד שבתוניסיה הורכבו כבר שלוש ממשלות מאז הימלטות בן־עלי בינואר, והשלטון אולץ להסכים לבחירות לאסיפה מכוננת, במקביל הוא משתמש בכל אמצעי שאפשרי עבורו בכדי לשמר את שליטת האליטה. לדוגמא, לאחר שנאלצו לפרק את מנגנון המשטרה החשאית הישן — 'מחלקת ביטחון המדינה' — הם מינו שר פנים חדש, חביב אסיד, שהיה "ראש הקבינט" במשרד הפנים בין השנים 1997 ו־2001. ללא ספק, הוא היה מעורב במסגרת תפקידו בעינויים, דיכוי רמסני וביצוע של עוד עבודה מלוכלכת של משטר בן־עלי.

בקרב עובדים וצעירים גוברת התפיסה כי עתיד המהפכה מונח על כף המאזניים, והיא מכינה את הקרקע למאבקים חדשים להשגת דרישותיהם.

באופן דומה, במצרים הממשלה הצבאית שהחליפה את מובארכ פעלה בדרך של התנגדות עיקשת כדי לבלום את גל המהפכה. אולם, כמו בתוניסיה, יותר ויותר עובדים וצעירים רואים, כפי שהזהיר ארגון ה־CWI [שתנועת מאבק סוציאליסטי היא חלק ממנו] עוד מרגע הפלתו של מובארכ, כי ראשי הצבא הם אינם ידידי המהפכה. הצבא כבר הכריז על תוכניות להוציא אל מחוץ לחוק רבות מהשביתות, ההפגנות, ההתבצרויות ההתאספויות של העובדים והצעירים.

כפי שניתן היה לראות בעבר במהפכות רבות בארצות אחרות, העובדים והצעירים במצרים חשים כי שליטתם במאורעות נשמטת מידיהם וכי הסדר הישן מנסה להתבסס מחדש. הם נהרו לכיכר תחריר שוב ב־8 באפריל, יום שישי, בניסיון לתפוס מחדש את עמדת ההובלה. מאות אלפי עובדים, צעירים וכמה קציני צבא, במספרים שלא נראו מאז הימים הסמוכים לסילוקו של מובארכ, התאספו בקריאה ל"טיהור הארץ". נוכחותם של קצינים, שהפרו הוראה שלא להשתתף, מעידה על כך שקריאה אל שורות הצבא לתמוך במהפכה תוכל להשיג היענות חזקה. בכיכר הושמעו קריאות להחלפת המשטר הצבאי במועצה אזרחית, וגם קריאות למעצרו ולהעמדתו לדין של מובארכ ועוד מובילי עינויים ופושעים אחרים מכנופיית השלטון הישן. עובדי הטקסטיל העלו דרישות משלהם, כולל פירוק פדרציית האיגודים המקצועיים המצרית הישנה, שמנוהלת בידי המדינה; הלאמה־מחדש של חברות שהופרטו; שכר מינימום של 1200 לירות מצריות (200 דולר), והעמדה לדין של הכנופיה המושחתת, כולל מובארכ ומי שהיה ראש האיגוד הרשמי של עובדי הטקסטיל.

תגובת המשטר הצבאי, לאחר שהמאסה העיקרית של המפגינים עזבה בינתיים את הכיכר, הייתה דיכוי. הצבא גינה חלק מהמפגינים כ"בריונים" וניסה בשישי בלילה לפנות את הכיכר באופן ברוטאלי שהוביל למותו של מפגין אחד לפחות. בצעד משמעותי, סגן המדריך הכללי של האחים המוסלמים, רשאד אל־ביומי, הביע תמיכה במהלך של הצבא באומרו כי דבר לא צריך "לסכן את האחדות בין העם לצבא". בהתייחסותו ל"אחדות" הוא התכוון למעשה לניסיון המתמשך של הנהגת האחים המוסלמים לסגור דיל עם צמרת הצבא. צעדי הרמיסה נמשכו גם בימים הבאים. ב־11 באפריל נגזרו על בלוגר אחד, מיקל נאביל, שלוש שנות מאסר בפועל בעוון "פרסום מידע מסולף" וגם "העלבת כוחות הצבא" לאחר שפירסם מאמר שציטט דיווחי חדשות בינלאומיים על כך שהצבא עינה עצורים במהלך המהפכה.

ראשי הצבא עשויים להיאלץ לסגת עוד קצת, מובארכ ואחרים עשויים לעמוד לדין, אבל מטרתם המרכזית היא להבטיח את הפריווילגיות שלהם ואת שלטון המעמד השליט. זו הסיבה שממש מרגע הפלתו של מובארכ, ארגון ה־CWI הזהיר: "אפס אמון בראשי הצבא! כן לממשלה של נציגי העובדים, הפלאחים הקטנים מהשורה והשכבות העניות!" ("מובארכ התפטר — המאבק צריך להמשיך להפלת המשטר כולו!", 11.02.2011). מספר ימים אח״כ הסברנו כי:

ההמונים המצרים יעשו טעות חמורה אם יתנו כל מידה של אמון באותם "דמוקרטים" חדשים, בייחוד במנגנון המדינה — הגנראלים, מקורביהם, העסקים הגדולים ובעלי־הקרקעות — שמשמשים בסיס למשטר. במקרה הטוב ביותר, כוחות אלה משתוקקים לדמוקרטיה "מבוקרת", כשהכוונה היא למשהו פחות אפילו ממשטרו של ארדואן בטורקיה. הצבא ביצע בפועל "הפיכה שקטה" בעקבות שקיעתו של מובארכ... אין לתת שום אמון בראשי הצבא. הכרחי לבנות את הכוח העצמאי של ההמונים בכדי להפעיל את הלחץ הדרוש ("המהפכה חייבת להמשיך. הצבא לא יכול להבטיח דמוקרטיה", 15.02.2011).

בניית הכוח העצמאי של ההמונים העובדים היא המפתח להצלחתן של מהפכות אלה כך שיוכלו לחולל שינוי עמוק בחייהם של רוב המצרים והתוניסאים. אחרת, השליטה תישאר בידי המעמד השליט והאליטות, שבאופן בלתי־נמנע ייפנו במוקדם או במאוחר לנקיטה באמצעי דיכוי במטרה לשמור על שלטונם. רק דרך בניית ארגוני המונים, כולל איגודים מקצועיים חופשיים ולוחמניים, ובייחוד מפלגה עצמאית, המהפכנים האמיתיים, העובדים, הצעירים, הפלאחים הקטנים והשכבות העניות, יוכלו ליצור אלטרנטיבה אמיתית, כלומר ממשלה שתורכב מנציגי עובדים, פלאחים קטנים ועניים.

לוב

היעדר ארגונים שכאלה בלוב הוא שתרם לכך שהמהפכה שם תסטה ממסלולה, לאחר שהתפרצות התנועה ההמונית בפברואר במזרח לוב לא הצליחה בחלקה המערבי של לוב סביב טריפולי. במידה חלקית הביאה לכך העובדה שמשטרו של קדאפי עוד נשען על בסיס תמיכה מסויים, אך הבעיה העיקרית הייתה היעדר מנהיגות ברורה למהפכה. גורם חשוב במשוואה היה בחירתם של חלק מן המורדים במזרח לוב לאמץ את הדגל הישן של המונרכיה. המלך בזמנו הגיע מבנגאזי, וסמל זה הגביל את יכולת הפנייה לתושבי טריפולי, העיר הגדולה בלוב, ונתפס על־ידי רבים כפתיחת הדלת לשליטה זרה מחודשת, לא רק בלוב, אלא ברחבי האזור. הדחיקה לשוליים של הגורמים היותר רדיקאליים בבנגאזי והקמת "המועצה הלאומית הזמנית" שמינתה עצמה בגיבוי אימפריאליסטי והורכבה מגורמים קפיטליסטיים ועריקים ממשטר קדאפי, גם כן הגבילו את יכולת הפנייה של המרד אל אלה אשר מתנגדים לכנופייתו של קדאפי אך חוששים מאובדן השיפורים שהושגו בתחומי החינוך, הבריאות ותחומים נוספים ב־40 השנה האחרונות.

שעה שבמערב לוב, שם נמצאים כשני־שליש מהאוכלוסייה, ישנן רק תנועות מוגבלות נגד קדאפי, נוצר בינתיים למעשה מצב של קיפאון. בעוד שתוכנית השלום של האיחוד האפריקאי נדחתה, נראה כעת שישנם סיכויים גדלים לכך שלפחות לתקופה מסויימת, לוב תהיה מחולקת בפועל. למרות הטענה המקורית שההתערבות של האו״ם/נאט״ו נועדה להגן על אזרחים, הולכת ומתבהרת כעת התמונה שמראה כי ההתערבות תומכת בצד הפרו־אימפריאליסטי היותר מהימן בעימות הזה, בניסיון להפיל את קדאפי, שבעבר התייחסו אליו במקרה הטוב כבעל־ברית בלתי מהימן.

עיתון הפייננשל טיימס, תומך מובהק של ההתערבות בלוב, חשף במקרה את מניעיו האמיתיים כשטען כי "פעולות צבאיות נוספות באזור לצורכי הגנת האינטרסים של הממלכה המאוחדת" אפשריות (מאמר מערכת, 8.4.2011). כפי שארגון ה־CWI טען בעבר, תוניסיה ומצרים מראות כי ניתן להפיל רודנות באמצעות תנועות המונים. הכמעט־שתיקה מצידן של מעצמות העולם ביחס לדיכוי המתמשך בבחריין, והביקורת המוגבלת בלבד שלהם ביחס לפעולות הדיכוי העקוב־מדם שמבצע המשטר הסורי, מראות כיצד דאגתן לאזרחים מצומצמת למצבים שבהם זהו האינטרס המעמדי האימפריאליסטי שלהם להשמיע ביקורת כלפי משטר כלשהו.

בדרכים שונות, המהפכות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון נעות לעבר או נמצאות כבר בנקודות מיפנה. בארצות כמו בחריין, לוב, סוריה ותימן, השאלות המיידיות הן כיצד להמשיך ולהתקדם, להפיל את הדיקטטורות ומה לעשות אז כדי להביא להשגת הדרישות והשאיפות של החלק הארי של האוכלוסייה. השאלה איך ניתן להשיג זאת, תוך סילוק השרידים הנותרים של המשטרים הישנים, היא הנושא המרכזי שניצב בפני המהפכות בתוניסיה ומצרים.

התשובה לשאלות אלה, וכך גם שמירת המהפכות, נמצאת בידי ההמונים העובדים. תוניסיה ומצרים כבר הראו שמאבק נחוש מסוגל להביא להפלת דיקטטורות. אולם המאורעות השנה הראו כי, בפני עצמו, הרצון להיאבק אינו מספיק. ההמונים העובדים צריכים להיות מאורגנים באופן עצמאי ודמוקרטי באיגודים מקצועיים ובמפלגה המונית של עובדים ושל העניים עם תוכנית ברורה, כדי שיוכלו להיאבק בכדי למנוע את גניבת הישגי המהפכות שלהם על־ידי חלקים מהאליטה הישנה או האליטה החדשה בהתהוות, בשת״פ עם האימפריאליזם.

הכוחות המהפכניים האמיתיים של ההמונים העובדים צריכים לדחות כל ברית עם גורמים קפיטליסטיים וכל הישענות על האו״ם או נאט״ו. כדי להביס את המשטרים העריצים, העובדים והצעירים צריכים לבנות את כוחותיהם העצמאיים שיוכלו להוביל את המהפכה לניצחון, ניצחון שלא רק ישיג זכויות דמוקרטיות, אלא גם יבטיח שהעושר בחברה יהיה באמת בידי ההמונים ויישלט וינוהל בכפוף לאינטרסים שלהם.

כך ניתן יהיה להניח את הבסיס לשחרור ולסוציאליזם דמוקרטי אמיתי, בניגוד לגרסאות המזוייפות תחת קדאפי ובסוריה. כך ניתן יהיה להציב עבור ההמונים העובדים במזה״ת, באפריקה ובשאר העולם, דוגמא ללכת בעקבותיה במטרה לסיים את שלטון הרודנים ואת המצוקה שמסב השלטון הקפיטליסטי.