215 מיליון בני־אדם החיים מתחת לשני דולר ליום הם התוצאה הישירה של הרס הפיתוח הכלכלי של המדינות באמריקה הלטינית. הפער בין העשירים לעניים ביבשת עצום: הרווח של התאגידים במדינה עשירה כמו ארגנטינה גדול עד פי 30 מכלכלת מדינות שלמות ביבשת כגון בוליביה או אקוודור.

אולם המדיניות הזאת עוררה בעשור האחרון אופוזיציה חדשה של ההמונים העובדים, האיכרים והעניים כמעט בכל מדינה באמריקה הלטינית. באקוודור, התקוממויות המוניות הפילו שלושה נשיאים. בארגנטינה נפלו ארבע ממשלות ב־2001. בבוליביה, שביתות כלליות המלוות בהפגנות ענק הפילו שלוש ממשלות. מאבקים של איכרים, עובדים, סטודנטים ואוכלוסיות מדוכאות בפרו, ארגנטינה, קולומביה, מקסיקו ומדינות נוספות התעוררו שוב ושוב.

מתוך המחאות ותנועות הענק ברחוב צמחו הדרישות להחזרה של משאבים ונכסים שהופרטו לבעלות ציבורית ובמקרים מסוימים קריאה מפורשת להקמת דמוקרטיה סוציאליסטית כאלטרנטיבה לקפיטליזם.

ההשלכות לא איחרו לבוא. מנהיגים בעלי רטוריקה של תמיכה בעובדים ובעניים עלו לשלטו בברזיל, צ׳ילה, ניקרגואה, ארגנטינה, בוליביה וונצואלה. אך ההבדל ביניהם ניכר כבר מימיהם הראשונים בתפקיד. מנהיגים כמו צ׳אווס בוונצואלה, ואיבו מוראלס בבוליביה בוחרים להישען על התמיכה של ההמונים, ואף ביצעו הלאמה חלקית בתעשיות הנפט והגז על מנת לנצל את רווחי העתק להשקעה במערכות החינוך והבריאות הציבוריות. לעומת זאת בברזיל ובצ׳ילה, לולה ובאשלט בגדו בהבטחותיהם וכיום הם מיישמים מדיניות ניאו־ליברלית של הפרטות וקיצוצים.

המאבקים נמשכים

עם זאת, המשימה של בניית אלטרנטיבה ממשית באמריקה הלטינית נמצאת רק בתחילת דרכה. שיעורי העוני במרבית המדינות הם מעל 50 אחוז, והרפורמות המתבצעות אינן מספקות את ההמונים והן בקנה מידה קטן מכדי לשפר את תנאי המחיה של כלל האוכלוסייה. תנועות העובדים והעניים, שהעלו את המנהיגים החדשים לשלטון, דורשות וכופות עליהם היום את המשך המאבק בשיטה הקפיטליסטית עצמה.

בוונצואלה אלפי עובדים יצאו באחרונה להפגנות בדרישה לעליית מדרגה בשינויים שמתחוללים במדינה. דרישת העובדים מהממשלה היא לא רק להעביר לידי הציבור חלקים גדולים יותר של הכלכלה, אלא להפוך אותם לחברות המנוהלות על־ידי העובדים בצורה דמוקרטית בהתאם לצרכים של הקהילה. דרישות אלו מועלות במציאות בה 70% מהעובדים בוונצואלה עובדים תחת חוזי קבלן ואינם זוכים אפילו בתנאי העבודה החוקיים. בבוליביה, בעיר קוצ׳במבה (השלישית בגודלה), עובדים ואיכרים פיזרו את המועצה המקומית ובחרו נציגים מטעמם לניהול העיר. אך צעד זה לא נענה בשיתוף פעולה מצד הממשלה המרכזית בראשות איבו מוראלס, והדבר איפשר למושל העיר השנוא, שאחראי על דיכוי אלים של הפגנות עובדים, להחזיר את השלטון לידיו. בצ׳ילה, תנועת המונים של 600,000 תלמידים וסטודנטים טירפדה את ניסיון הממשלה להפריט את התחבורה הציבורית בעיר הבירה ואת החינוך, וכפתה תוספת של 200 מיליון דולר לתקציב החינוך.

אמריקה הלטינית מציגה דרך אחרת להילחם בהפרטה, בניצול ובאימפריאליזם. דרך המבוססת על מאבקים, צעדות, שביתות, השתלטות על מקומות עבודה והקמת כוחות מאורגנים בקהילות. הקמת מפלגת העובדים החדשה בברזיל, ה־PSOL, מייצגת את המסר של המאבק החברתי ביבשת: לא נקבל הבטחות ריקות ממנהיגים פופוליסטים! אם לא ימלאו את דרישותינו, נוריד אתכם מהשלטון ונציב בו כוח פוליטי משל עצמנו.

ההיסטוריה העשירה של היבשת הלטינית מעידה על הסכנה שבשלטון שמתנודד בין סוציאליזם לקפיטליזם ללא דרך ברורה. לתנועת העובדים משימות רבות וחשובות, והראשונה שבהן היא הקמת מפלגות עובדים דמוקרטיות בעלות תוכנית סוציאליסטית בכל רחבי היבשת. רק מפלגות עובדים הנהנות מתמיכה המונית יוכלו להקים ממשלות ללא שותפות עם האוליגרכיה המקומית. ממשלות מסוג זה יוכלו להעביר לבעלות ציבורית את הכלכלה כולה במקביל לחלוקת אדמות מחודשת ומאבק בלתי מתפשר כנגד המיליונרים המאיימים להחזיר לעצמם את השלטון. ממשלות מסוג זה יהיו הבסיס ליצירת ברית כלכלית רחבה, בתוך היבשת הלטינית ומחוצה לה, כדי להתגבר על הלחץ של האימפריאליזם האמריקאי.

הפרטות נכסים, פערים בין העשירים לעניים, ניצול מחפיר במקומות העבודה — כל אלה אינם מאפיינים של יבשת כזו או אחרת — זוהי מציאות גלובלית. לפיכך גם המאבק הוא גלובלי וזהה. אל מול עשרות המאבקים הנפרדים המתרחשים בישראל באחרונה (כנגד הפרטת הבריאות, החינוך, תנאי התעסוקה וחברות הקבלן), מתעצמת המשימה הבאה של תנועת העובדים בארץ, והיא לאחד את המאבקים למאבק מעמדי אחד — להכיר ביכולתנו, לאחד את שורותינו ולצאת למאבק המונים בלתי מתפשר עד הניצחון.