אתמול, 25 באפריל, בתום עצרת ברחבת מוזיאון תל־אביב שאליה הגיעו כ־10,000 משתתפים, רובם סטודנטים, החלו אלפים לצעוד לעבר כיכר רבין. נוכח אלימות המשטרה, הצעדה התפשטה הלאה באופן ספונטני ומספר צמתים נחסמו. ידוע שבהפגנות הסטודנטים בתקופה האחרונה לרוב מתואם מראש בין ראשי האגודות למפקדי המשטרה אורך החסימה ומידת האלימות שתפעיל המשטרה. אף אחד לא ציפה שהערב יסתיים כפי שהסתיים. האלימות האטומה והמחליאה של המשטרה חיזקה את התחושה שהפעם אסור להפסיד במאבק. הסטודנטים לא עצרו בכיכר רבין כפי שתוכנן. הם המשיכו לאורך רחוב ארלוזרוב, דרך תחנת הרכבת וחלקם אף הגיע עד לנתיבי איילון. התקשורת הממסדית מציגה את הפציעות ואת אלימות המשטרה (במיוחד אם היא מופעלת נגד סלבריטאים כבקי גריפין או יו״ר התאחדות הסטודנטים) כ"סנסציה" של הערב. אך הסנסציה היא שלמרות האלימות: הסטודנטים הוכיחו שהם לא פראיירים.

המשטרה נותרה חסרת אונים מול ההמון שיצא לרחוב. הסאדיזם הידוע לשימצה של ביריוני היס״מ, לא הרתיע את הסטודנטים, שכבשו מידי המשטרה צומת אחר צומת, גם במחיר של פצועים ועצורים. זה היה מפגן של מחאה ספונטנית המונית. מפגן נדיר מסוגו בישראל, וממנו אפשר לטעום את מה שעוד עשוי להתפתח בעתיד הרחוק יותר, בתגובה להתקפות ממשלות ההון על תנאי החיים והשירותים החברתיים. מי שהיה משוכנע שבארץ אין סיכוי למאבק אמיתי מלמטה וחובה להתפשר עם הממשלה ו"חוקי השוק" — כדאי שישקול שוב את עמדותיו.

לפני ההפגנה היה קיים חשש שזו תהיה "שירת הברבור" של המאבק. פעילים החליפו שמועות והשערות על מועד ואופי ה"דיל" שמתחיל להירקם בין אולמרט לראשי הארגונים הארציים. בימים הקרובים אף נציג סטודנטים, קרייריסט ומנותק ככל שיהיה, לא יוכל למכור את המאבק. הסטודנטים הוכיחו שיש גרעין פעיל שמוכן ומזומן "לתת פייט" ולא יתפשר על פחות מהדרישות שהוצגו עם תחילת המאבק (שהן דרישות פשרניות למדי).

אחת הסיבות העיקריות להסלמת ההפגנה, בשונה ממאבקי סטודנטים בשנים האחרונות, היא האווירה הפוליטית הגועשת, אווירה של פשיטת רגל טוטאלית שמאחדת המונים בהתנגדות לממשלה. לא סתם פרשיית השחיתות של אולמרט בתחום הנדל״ן מוזכרת במרכז מאבק הסטודנטים. המיאוס מהזילזול רב השנים בחינוך — בסטודנטים, במורים ובתלמידים, גלש לאחר שהתבררה כוונת הממשלה לשקול העלאה של שכר־הלימוד וביטול של הבטחת וינוגרד להפחתתו בעקבות שביתת הסטודנטים הגדולה ב־1998. ועדת וינוגרד לשכר־הלימוד שקמה בשנת 2000, כשנה לאחר הבחירות, הבטיחה לספק את דרישת המינימום של מאבק הסטודנטים: הורדת שכר־הלימוד לחצי (5,230 שקל). בינתיים, יותר מ־8 שנים לאחר המאבק, הוא ירד רק ברבע. אמנם עדיין הישג, אבל גם אותו הממשלה רוצה למחוק. בנוסף, בתקופה זו קוצץ תקציב החינוך ביותר ממיליארד וחצי שקלים. סכום זה קוצץ כתוצאה מהלחץ הבלתי־פוסק של בעלי ההון לרוקן את הקופה הציבורית לטובת הקלות במסים לאנשי עסקים, מענקים מהמדינה ועוד מאות תעלולים של בעלי ההון ורואי החשבון שלהם למען תשלום מופחת של מסים וזאת כדי להעשיר מספר מצומצם של משפחות. לכן, סטודנטים יקרים, המיליארד וחצי שקלים שנעלמו מתקציב החינוך נמצאים עכשיו, ככל הנראה, בידיים של כמה בעלי הון שעשו את עוד קומבינה עם משרד האוצר.

מי שהיה בהפגנה המרשימה עד סופה, בוודאי יצא עם תחושה של אופוריה. הסיסמאות "יבוטל שכר הלימוד", "חינוך חינם לכולם" ו"התשובה להפרטה: מהפכה", הדהדו באוזניים כל הזמן. אבל הסטודנטים עוד לא ניצחו במאבק. למעשה היה זה הניצחון בקרב האמיתי הראשון. עכשיו כשהכפפות הורדו, זה הזמן להרחיב את המאבק מעבר לתחום האחריות הצר של האגודות. זה הזמן לארגן בכל קמפוס גרעין רחב ככל האפשר של פעילים, גרעין שייזום פעילות הסברה ומחאה בעצמו ולא יחכה להוראות האגודה; גרעין שיידון במטרות המאבק ובאסטרטגיה לניצחון באופן הכי פתוח ודמוקרטי שאפשר, והחשוב מכל — גרעין שיגייס לתוכו עוד ועוד פעילים כדי למנוע את האפשרות שמישהו למעלה יחשוב שהמאבק הזה יכול להימכר.

ההפגנה הראתה רוח מאבק לוחמנית, אבל גם העידה על הצורך לקחת צעד נוסף קדימה, מעבר לשורות הסטודנטים. יש לדחוף לשיתוף־פעולה במעשים, ולא רק במילים, בין הסטודנטים למורים, לתלמידים ולמרצים. מעבר לכך, באשר למאבק הרחב יותר נגד מדיניות ההפרטה והקיצוצים, הוא לא יוכל להישאר מצומצם לתחום החינוך בלבד, מכיוון שכך לא יוכל לנצח. יותר מתמיד מרגישות שכבות רחבות מאוד בקרב העובדים, הנוער והעניים שהממשלה והמדינה זנחו אותם. לא רק הזכות לחינוך נגזלת מידי הרוב לטובת רווחי המולטי־מיליונרים, אלא גם הזכות לבריאות, הזכות לרווחה והזכויות הבסיסיות ביותר במקום העבודה.

לו הנהגת ההסתדרות היתה מבצעת את התפקיד שהיא אמורה רשמית לבצע, אז ביום שלמחרת ההפגנה היתה מוכרזת שביתה כללית למשך 24 שעות לאות הזדהות עם המאבק על הזכות לחינוך (שאינו מאבק סטודנטיאלי בלבד) ואזהרה לממשלה. אבל יו״ר הסתדרות, עופר עיני, שמעדיף את האינטרס של הממשלה והמעבידים על פני צורכי העובדים, לא יגבה את הצהרות התמיכה הריקות במעשים אמיתיים בשטח. זה לא אומר שצריך לוותר על החיבור עם העובדים המאורגנים במשק. להפך, זה מחדד את הצורך בהסברה עצמאית ברחובות ובמקומות העבודה. כך, ניתן יהיה לשכנע עובדים להפעיל לחץ על ההנהגה שלהם, להתחיל ולפעול נגד ההפרטה של המערכות הציבוריות. ללא הכוח של העובדים המאורגנים בהסתדרות, יהיה קשה מאוד להבטיח ניצחון משמעותי במאבק, כלומר: חינוך איכותי חינם לכל אדם מהגן ועד האוניברסיטה, שינוהל על־ידי החברה כולה ולא רק למען אינטרס הרווח של בעלי ההון.

מול ממשלה כה חלשה, מול משבר פוליטי כל כך חריף, רבים מחפשים את הדרך להעביר את הכוח מידי האליטה הפוליטית המצומצמת לידי הציבור. הסטודנטים הוכיחו: יש לנו כוח, ואם נשתמש בו ביחד, שום ממשלה של מיליונרים לא תוכל לעצור אותנו.