הפוליטיקאים והגנרלים האמיצים מוכנים להמשיך להילחם עד טיפת הדם האחרונה — אבל לא הדם שלהם, אלא הדם של אלפי האנשים הפשוטים, ישראלים ולבנונים, הוא זה שנשפך ויישפך.

הפוליטיקאים אמרו לנו שהפצצות מהאוויר "ירסקו את החיזבאללה", ושהפיכת מאות אלפי לבנונים לפליטים "תפעיל לחץ" על ממשלת לבנון שתכריח את חיזבאללה להתקפל. אף אחד מהדברים האלה לא קרה — ההפצצות המסיביות פגעו בעובדות ועובדים כמונו יותר מאשר בחיזבאללה, שמושך את הצבא הישראלי לתוך המלכודת שהכין לו בדרום.

ועכשיו, אחרי שהבטיחו שלא יהיה צורך בפלישה קרקעית וכיבוש מחדש של דרום לבנון, הפוליטיקאים והגנרלים שולחים את החיילים הפשוטים לעשות בדיוק את זה.

בינתיים בצפון, עובדי הניקיון בנהריה מאולצים להמשיך לנקות את הרחובות הריקים מאדם — אחרת יפוטרו ויפסידו גם את משכורות המינימום המעליבות שלהם. את השריפות שפורצות בעקבות הקטיושות בצפון מכבים כבאים שלא קיבלו שכר כבר חודשים. מאות אלפים מתושבי הצפון הבינו שהממשלה לא מסוגלת להגן עליהם וירדו דרומה — נשארו בעיקר מי שאין להם קרובים שיכולים לקלוט אותם במרכז, ואין להם גם כסף למלון או אכסניה, כלומר עובדים עניים וקשישים.

הממשלה לא דואגת באמת לתושבי הצפון, לא למי שעזבו ולא למי שנשארו: מצידה, שהעמותות ידאגו לשטויות האלה, או גיידמאק שמנצל את ההזדמנות כדי לכבס את הכסף מעסקיו המלוכלכים.

שלטון ההון, שבימים רגילים לא מסוגל לספק לנו פרנסה בכבוד, בריאות וחינוך ראויים או דיור במחיר סביר, לא מסוגל גם לתת לנו ביטחון, ומוביל אותנו להסתבכות מחדש בעזה, בגדה ובלבנון. בעלי ההון נהנים מההפרטות ומהצמיחה, ויקבלו פיצוי גם על נזקי המלחמה, ואת המחיר, בדם ובעוני, נמשיך אנחנו לשלם.

רק אנחנו, מיליוני העובדות, העובדים והנוער, יכולים לעצור את כל זה — בקמפיין המוני של הפגנות ושביתות.