לפני חמש שנים, כשהקמנו את מאבק סוציאליסטי, היתה בארץ עלייה משמעותית במודעות המעמדית. ארגונים "חברתיים" צצו בכל מקום, "עם אחד" הוקמה כמפלגת עובדים ושכבה עבה של פעילים החלה ליצור פוליטיקה אלטרנטיבית. התנועה נגד הגלובליזציה בכל העולם סיפקה השראה, ואז גם נולד האירוע השנתי של ההפגנה מול ועידת ישראל לעסקים. ההפגנות הראשונות היו סוערות. בין המשתתפים היו מובטלים ועובדים רבים, לצד פעילים צעירים ומלאי מרץ. השנה היתה ההפגנה הפנינג ולא יותר. מעט העובדים המבוגרים שהיו נבלעו בתוך החוגגים שהיו בעיקר מהשומר הצעיר (שקשורה למפלגת יחד־מרצ), וכתוצאה מכך ההפגנה איבדה את האופי הלוחמני. שירים החליפו את הזעם של השנים הקודמות, ובעלי ההון שנועדו באותו זמן בוועידת ישראל לעסקים יכלו להמשיך לפטפט בשקט. דעיכתה של ההפגנה המאורגנת היטב מייצגת תהליך שעובר על רוב הארגונים שהיו נוכחים גם בהפגנה הראשונה. זה זמן רב שהם מחפשים את שיתוף הפעולה בינם לבין עצמם, לאחר שחלקם נואשו מהניסיון להוציא אנשים מהבית להפגנות. "אם השומר הצעיר יביא 100 אנשים והנוער העובד יביא 200, תהיה לנו הפגנה", הם חושבים, ומקצרים את הדרך שמובילה לתמונה נוספת בעיתון. מארגני ההפגנה הזו לא מבינים שהתמונה בעיתון חשובה הרבה פחות מלהביא את האנשים מהרחוב וממקומות העבודה.

המודל האירי

בהפגנה האחרונה הוסכם מראש שתינתן רשות דיבור לנציגי מאבק סוציאליסטי, שנשאו איתם מכתב מהמפלגה האחות שלנו באירלנד שנכתב למעמד העובדים בישראל. רצינו להעביר את המסר מאירלנד אחרי שהובהר לנו שגם עמיר פרץ ידבר, ומשום שהיה ברור שהוא יעלה את ה"רעיון" החדש שלו לאמץ את "הדגם האירי". המודל המיושם באירלנד אינו מיטיב עם תנאי חייהם של העובדים, להפך. הוא בנוי על שיתוף פעולה בין מנהיגי העובדים למעסיקים ולממשלה. מנהיגי העובדים, המייצגים אינטרסים מנוגדים לאלה של המעסיקים והפוליטיקאים, נקנים בכסף, מה שמשתק את היכולת של העובדים להילחם על זכויותיהם. מאז שהמדיניות הזו יושמה באירלנד, נפגעו קשות תנאי חייהם של העובדים בתחומים כמו בריאות, חינוך ודיור. אבל המודל הזה מתאים לעמיר פרץ של היום. לפני חמש שנים הוא נדחף לעמדות רדיקליות על ידי הלחץ שהפעילו עובדים וחברי ועדים מלמטה, והוביל הקמת מפלגה עצמאית. היום הוא שוב במפלגת העבודה, סמל השחיתות והקיפוח. עמיר פרץ קיבל את רשות הדיבור, ופעיליו שהגיעו איתו גם ידעו לשבור את המגאפון שלנו כדי שלא נוכל להפריע ל"מנהיג" לדבר. אנחנו לא קיבלנו את רשות הדיבור למרות ההסכמה מראש. המארגנים העדיפו לתת רשות דיבור לפרץ, שעמד להתקבל כאורח רצוי גם בוועידת העסקים למחרת, אך חבר מאבק סוציאליסטי שהגיע ישר מהעבודה לא הורשה לדבר.

צומת דרכים

המאבק החברתי נמצא היום בצומת דרכים. מצד אחד שביתות לוחמניות, כמו אלה של עובדי הנמלים או שביתת הסולידריות עם עובדי הרשויות המקומיות, ומצד שני המאבק החברתי הרחב, שבו יכולים כביכול להשתתף גם העשירים, בטענה שגם הם יכולים להיות חברתיים. כולם הרי בעד העניים — אפילו ביבי, שלוקח אוכל מילדים וקשישים, טוען שזה לטובת החברה. גם מפלגת העבודה ויחד, שהיו אחראיות לקיצוצים הקשים ביותר בדמי האבטלה ובקצבאות, נכחו בהפגנה.

את המאבק המעמדי, לעומת זאת, רק מעמד העובדים יכול להוביל, כי הוא זה שמייצר בעבודה שלו את העושר שבעלי ההון צוברים על גבו. מאבק מעמדי רציני לא מנסה לטשטש או לטייח את הבדלי המעמדות בחברה, ואיתם את ניגודי האינטרסים המוחלטים בינינו העובדים (והמובטלים) לבין בעלי ההון. רק מעמד העובדים יכול להציע אלטרנטיבה אמיתית למדיניות הפושעת של הממשלה, שגם אם יכריזו עוד אלף שנה שהיא חברתית, לנו זה לא יעזור. הקשר בין ההתנוונות של הארגונים החברתיים לבלבול שבין החברתי למעמדי שקוף. הפיתוי לתת במה לחבר הכנסת המוכר ולא לעובד הפשוט גדול. לכן השאלה בכניסה להפגנות צריכה להיות פשוטה: לצד איזה מעמד את/ה?

מאבק סוציאליסטי תמשיך לחתור לשיתוף פעולה עם כל עובד ועובדת שיחתרו לשינוי סוציאליסטי של החברה, וגם עם בני נוער, סטודנטים ואחרים שמבינים שהתפקיד העיקרי במאבק על השינוי הזה שייך לעובדים. אנו מודיעים שלא ניכנע למי שמשתיק במעשה בריונות את דברינו, ונחשוף את המסכה הצבועה של חזיתות שקוראות לעצמן חברתיות. כמו כן חשוב לספר כי הפעיל של פרץ ששבר את המגאפון נלקח הצדה על ידי חברים מהמאבק ושוכנע לשלם סכום פיצוי לתיקון המגאפון. גם הוא עובד, שהוסת נגדנו, וכשהסברנו לו שהמגאפון נקנה מכסף של עובדים וכי הוא הגן בעצם על בני גאון ולא על ההסתדרות, גם הוא השתכנע. מי שמשתיק אותנו פוחד שאנחנו עלולים לשכנע גם הרבה עובדים אחרים!