חטיפת ראש המשטרה בעזה, ראזי ג׳באלי, שהואשם על־ידי החוטפים בשחיתות, היוותה את יריית הפתיחה. ערפאת נאלץ לפטרו כתנאי לשחרורו אחרי שהיה עצור בידי חוטפיו כשלוש שעות. מינויו של בן־דודו, מוסא ערפאת, לראש "מנגנון הביטחון הכללי" רק שפך שמן למדורה, והמפקדה שלו ברפיח הותקפה על־ידי חמושים והמון זועם בדרישה כי יפוטר מתפקידו.

ההתפתחות האחרונה היא החרפה של העימות בין הפלגים השונים בארגון הפת״ח (הארגון העיקרי ברשות הפלסטינית) על נתחים מהשלטון לקראת יציאת הצבא הישראלי מהרצועה. הפלג של מוחמד דחלאן רוכב על הכעס ההמוני הקיים נגד השחיתות השלטונית של קליקת ערפאת — אותה קליקה שהגיעה מתוניס וניסתה לנכס לעצמה את מאבק ההמונים הפלסטינים. פלגים מסוימים בפת״ח לא נשמעים יותר לתכתיבי ההנהגה הרשמית בארגון, ובשטח מתפתח עימות חמוש בין הפלגים כפי שקרה כבר בלבנון ב־1983 (בעקבות הכישלון של ערפאת בניהול המגננה הפלסטינית מול הפלישה הישראלית). הפלגים המתקוממים זוכים לאהדה מסוימת למרות הדחייה הכללית של הפת״ח ברחוב. בכל זאת, עד כה השתתפו ברוב הפגנות פלגי האופוזיציה בעיקר פעילי הארגון.

הממשלה הישראלית השמיעה קולות של שביעות רצון מצרותיו של ערפאת, שכבר הפסיק מזה תקופה ארוכה לשרת את האינטרסים שלהם. המעמד השליט בישראל היה מעדיף לראות את דחלאן, או כל גורם אחר שיהיה מוכן לדכא את ההמונים הפלסטינים כקבלן משנה של ישראל ושיהיה ידידותי לאימפריאליזם אמריקאי, מבסס שליטה ברצועה, אבל הוא חושש גם מאיבוד שליטה טוטאלי ופאודה (אנרכיה) מוחלטת. גם התסריט של רפורמות דמוקרטיות, שיאפשרו להמונים הפלסטינים לבטא את הזעם שלהם ולהעלות לשלטון כוח פוליטי שאיתו פחות נוח לעשות עסקים על הגב של האנשים הפשוטים, לא קוסם לאליטות בישראל. בכל מקרה, מכיוון שלא קיים גורם שמסוגל לשלוט בפועל ברצועה, קיימת אפשרות סבירה שהצבא יחזור לשם זמן קצר לאחר שייצא.

תוכנית ההתנתקות

החרדים לגורל תוכנית ההתנתקות טוענים שהתפוררות הגוף השלטוני המרכזי תקשה על יישום התוכנית. למעשה, התוכנית מתבססת על כך שהצבא ייערך מחדש מסביב לרצועה וישמור על שליטה אווירית וימית ישירה, כמו גם על שליטה עקיפה באמצעות גורם שלטוני פלסטיני והתערבות של מצרים.

התעמולה סביב התוכנית עלולה להטעות, מכיוון שלא מדובר רק ביציאה של הצבא מחלקים מרצועת עזה ופינוי של ההתנחלויות מהרצועה וארבע נוספות בצפון השומרון, אלא גם בהמשך בניית חומת ההפרדה, סיפוח שטחים וקביעת קו גבול סופי. למעשה, המעמד השליט בישראל לוחץ להיפטר מרצועת עזה, שמרתקת משאבים יקרים ושההישארות בה אינה אהודה על הרוב בישראל.

הבעיה היא שלא נמצא כרגע פרטנר יציב וראוי מבחינת המעמד השליט בישראל שימלא את הוואקום עם יציאת הצבא מהרצועה. הרשות בתהליכי התפוררות, המצרים יסכימו לעזור בבניית גוף שלטוני פלסטיני דיקטטורי אך לא יוכלו להרשות לעצמם להחליף את הצבא הישראלי בדיכוי מסיבי של אוכלוסייה מתקוממת, משום שהדבר יאיים על היציבות בתוך מצרים עצמה.

הדרישה לרפורמות אינה בלעדית רק לרשות הפלסטינית. הדיקטטורות המושחתות במדינות הערביות נמצאות בין הפטיש לסדן: בין הלחץ העצום של ההמונים שמערער את יציבותן ודוחף אותן לבצע רפורמות דמוקרטיות ללחץ הפוליטי של האימפריאליזם המערבי לבצע "רפורמות כלכליות", כדי להקל את הניצול השיטתי של המשאבים וההמונים באותן מדינות לטובת רווחי תאגידי הענק המערביים.

החומה

הדיבורים על יציאה מעזה הסיטו את אור הזרקורים מחומת ההפרדה, שמשווקת כפתרון קסם שיבטיח ביטחון להמונים בתוך ישראל. ממשלת ישראל גייסה למאמצי ההסברה שלה בעד בניית החומה את משפחות קורבנות הטרור מארבע השנים האחרונות, כדי לחזק את הטיעון כי החומה נועדה להתמודד עם בעיית הטרור. תומכי החומה מייחסים לה את ההפחתה בפיגועים. אך הירידה במספר הפיגועים התרחשה במציאות בה הצבא, מג״ב והשב״כ נמצאים עמוק בתוך השטחים הפלסטיניים, והחומה אמורה להחליף אותם בעצירת הפיגועים.

בכל מקרה, גם הדיכוי הצבאי המסיבי וגם החומה אולי מונעים פיגועים באופן זמני, אך מחריפים את הבעיה ואת חוסר האמון בין ההמונים הפלסטינים להמונים בישראל. החומה מנשלת המוני פלאחים ממקור הפרנסה היחיד שלהם ומונעת גישה למקומות עבודה ושירותים חיוניים, מה שהופך את חיי התושבים לבלתי נסבלים ומגביר את התסכול והמוטיבציה לביצוע פיגועי נקמה רצחניים נגד ההמונים בישראל, ובסופו של דבר יימצאו דרכים שונות להוציא אותם לפועל. ואילו מהלכים של הממשלה יצטרכו משפחות הקורבנות שיבואו להצדיק?

בינתיים נמשכת הבנייה, ואיתה הפגנות המוניות ספונטניות או המאורגנות על־ידי ועדות עממיות שנמצאות באזורים בהם מתקדמת הבנייה. הפגנות אלו של מפגינים לא חמושים מדוכאות בצורה ברוטלית וכבר גבו קורבנות. ערפאת ניסה לרכב על גבי המחאה העממית כאשר ביקש מפעילי הפת״ח להגביר את המחאות לקראת ההכרעה בעניין הגדר בבית הדין בהאג, שהחזירה את החומה לכותרות. בג״ץ פסק שבוע לפני הדיון בהאג נגד תוואי הגדר בין מכבים לפסגת־זאב. ניתן לייחס תפנית זו בעמדת בג״ץ, שעד כה העדיף את עמדת המדינה, לדיון בהאג — כלומר להיענות ללחץ דיפלומטי בינלאומי, שהוא תוצאה של דעת הקהל העולמית. פסיקה זו באה גם להוציא את העוקץ מהפסיקה בהאג, ולהראות שבית־המשפט הישראלי קשוב לצרכים של התושבים ואינו תומך בצורה חד־צדדית בעמדת הממשלה והצבא. בכל מקרה התגלה בית הדין בהאג כמוסד חסר שיניים, ונראה כי למרות פסיקתו נגד החומה, האו״ם לא מתכוון לאמץ החלטות מעשיות בעניין.

המלחמות שלהם, הקורבנות שלנו

ההמונים בישראל, כמו ההמונים הפלסטיניים, זקוקים לביטחון ורווחה. הפתרון למעגל הדמים וזוועות העוני המחריף טמון בסיום הכיבוש ומאבק משותף מלמטה להפלת האליטות המושחתות והמדכאות והשיטה הקפיטליסטית, שלא מסוגלת לספק לנו כיום את הצרכים הבסיסיים ביותר, והחלפתה בחברה שתוכל לספק לכולנו רווחה וחופש — ישראל סוציאליסטית לצד פלסטין סוציאליסטית כשלב בדרך להקמת פדרציה סוציאליסטית חופשית של המזרח התיכון — תאפשר סוף־סוף חיים ללא מלחמות, דיכוי וניצול לכל תושבי האזור.