עוד ממשלה מתקרבת לסופה. עוד ראש ממשלה יסיים קדנציה בטרם עת, ואף אחד לא יבכה. הממשלה שהאשימה את העניים בעוני, את המובטלים באבטלה, את הפלסטינים בכיבוש ואת העובדים במיתון, וגם הענישה אותנו על הפשעים האלה בעוד קיצוצים ופיטורים, יושבת היום בעצמה על ספסל הנאשמים. אבל הממשלה לא יושבת שם לבד. איתה חייבים לשבת גם הפוליטיקאים מה"אופוזיציה", במיוחד מהעבודה וממרצ, שכשהיו בשלטון ניהלו מדיניות זהה (גם אם היה להם המזל לשבת בממשלה בתקופה גרועה פחות), והכי חשוב, בעלי הבית האמיתיים של המדינה — ראשי משפחות ההון הגדולות. כי השיטה הקפיטליסטית שלהם אולי מסריחה קודם כל מהראש, אבל היא רקובה כולה.

ממשלת שרון צולעת היום בעקבות ממשלות נתניהו וברק שקדמו לה. אחרי שאיבדה את האמון והתמיכה של רוב הישראלים היא נאחזת בשלטון, בוולבו ובג׳ובים בכוחותיה האחרונים. עוד עיסקה, עוד דיל, עוד פרשה, עוד הטבות לבעלי ההון, עוד קיצוץ, עוד הפרטה, עוד חיסול, עוד גדר, עוד פיטורים. שאנחנו נתפטר רק בגלל שנכשלנו? למה מה קרה?

חלק מאותם בעלי הון ששמחו להשתמש בשרון רק לפני שנה, כדי להגן על הרווחים שלהם ועל השליטה שלהם בכלכלה, מגיעים למסקנה ששרון כבר לא שימושי בשבילם, שהוא הפך למכשול. זו הסיבה לכך שהלכלוך מתחיל לצאת. העיתונים שהם מוציאים, "כלבי השמירה של הדמוקרטיה", שממשיכים לשמור על ההון הגדול, מתחילים לנשוך את הממסד הפוליטי. כך הופך העומד בראש הממשלה העלובה הזאת מ"סבא חביב" לכריש שבע ומושחת, קשור ללוויתני ההון באלף קשרים, מוגן על ידי סוללות עורכי דין ויחצנים יקרים ומתבצר מאחורי שתי מילים: "לא ידעתי".

אבל את ההגנה הטובה ביותר מספקת לקואליציה האופוזיציה — למה להילחם נגד מדיניות הממשלה היום, כשאפשר להעביר את הזמן בהתקוטטות משפטית על השאלה אם הבחירות יהיו ב־2006 או 2007? באותו זמן ש־66 אחוז, לפי סקר מינה צמח/דחף מ־5 במרץ, אומרים שאין להם אמון בממשלה, ו־53 אחוז מצפים משרון להתפטר כבר עכשיו, היורשים המיועדים שלו בליכוד, נתניהו, מופז, אולמרט ולבנת, יכולים להתנחם בכך ש"אין אלטרנטיבה". אף אחת מהמפלגות הקיימות לא מציעה חלופה אמיתית לשלטון ההון, ולכל מה שנובע ממנו: הקיצוצים האכזריים, האבטלה, החרפת ההתקפות על זכויות העובדים וחוסר היכולת לספק ביטחון אמיתי ולהוציא אותנו מהבוץ של השטחים.

לא מהפך, מהפכה!

אם נחכה לאחת המפלגות הקיימות שתציע אלטרנטיבה אמיתית, זה לא יקרה. רובן מחוברות למיליונר זה או אחר ותלויות בו. גם אלו שלא כפופות ישירות למיליונרים מכפיפות את עצמן לאידיאולוגיה שלהם כשהן מקבלות את האנרכיה האכזרית של כלכלת השוק הקפיטליסטית כאפשרות היחידה, שרק בתוכה אפשר לקוות לשינוי כלשהו לטובה. אבל היום, יותר מתמיד, האמת היא הפוכה: בזמן שהקפיטליזם נמצא במשבר קשה לא רק בארץ אלא בכל העולם, אנחנו העובדים חייבים לפרוץ את גבולות הקפיטליזם כדי להשיג התקדמות כלשהי. האלטרנטיבה חייבת להיבנות מלמטה. אנחנו, העובדים, המובטלים, הנוער, הסטודנטים והגימלאים, חייבים להקים מפלגה שתשרת את הצרכים שלנו, ולא של כמה עסקנים שמחפשים ג׳וב נוח לכל החיים — מפלגת עובדים לוחמת, דמוקרטית והמונית. מפלגה כזו תהיה פעילה ברחוב ובמאבקים לא רק לקראת בחירות אלא כל שנה וכל השנה, תצמח מתוך אותם מאבקים, תקים סניפים בכל שכונה ומקום עבודה ותהיה כפופה להחלטות הדמוקרטיות של החברים בה. המועמדים שלה לבחירות יצטרכו להתחייב לחיות מהשכר הממוצע של מי שבחר בהם ולהעביר את השאר למאבקים או למפלגה, בשביל להבטיח שהם יצטרכו להשיג יותר עבור כולנו כדי ליהנות משיפור בעצמם. רק מפלגה כזו, שתציע את האלטרנטיבה הסוציאליסטית, כלומר את העברת הבנקים, המוסדות הפיננסיים והחברות הגדולות לבעלות ציבורית בניהול דמוקרטי של העובדים ותכנון דמוקרטי של הכלכלה בהשתתפות כל האוכלוסייה העובדת, יכולה לספק פתרון אמיתי.

אנחנו במאבק סוציאליסטי נמשיך לקרוא ולפעול להקמת מפלגת עובדים כזו, ונשתף פעולה עם כל חבר ועד עובדים, עובד מהשורה, מובטל או פעיל חברתי שיהיה מוכן להשתתף במשימה הזו, וגם במשימה המקבילה של שינוי ההסתדרות מבפנים והפיכתה לגוף הלוחם והדמוקרטי שאנחנו העובדים זקוקים לו.