האינתיפאדה החדשה שפרצה בסוף ספטמבר הראתה מה שוות הסיסמאות שפיזר מעמד בעלי ההון על יצירת "מזרח תיכון חדש", ופוררה לאבק את הבטחתו של ברק להשיג הסדר קבע תוך שנה. העיתונאים והפרשנים המלומדים, שהופתעו לחלוטין מהמאורעות, ניסו להסבירם כתוצאה של קנוניה שרקח ערפאת. הם מצפים מאיתנו להאמין שלרודן הפלסטיני המושחת יש איזה מין כוח קסם שבעזרתו הוא מוציא את ההמונים למאבק, וכי יחד עם זאת הוא סובל מדחף של הרס עצמי שמעודד אותו לשים קץ לתהליך אוסלו, שבו תלוי עתידו הפוליטי. ה"מומחים" האלה מתעלמים מהמנגנונים שמניעים את ההיסטוריה. הם לא יודעים כלום על הכוחות העצומים שמולם כל אותם "מנהיגים" ניצבים חסרי אונים.

הפוליטיקאים מהצד ה"שמאלי" והמעסיקים ששלחו אותם לכנסת (הלאוטמנים למיניהם) ראו איך הקרקע נשמטת מתחת לרגליהם. הם חשים נבגדים לנוכח השימוש שעושים הפלסטינים ב"אלימות". הם מפולגים בין אלה שמודים שאיבדו את דרכם, לבין אלה המסרבים להאמין כי תהליך אוסלו באמת גווע ומנסים שוב ושוב להחיות את גופתו. אך מצבם של אנשי הימין במעמד השליט כלל אינו עדיף. אין להם שום פתרון, מלבד לחזור ולנקוט את השיטות הברוטליות שנכשלו בלבנון כישלון חרוץ ועקוב מדם, וייכשלו בשנית אם ינוסו בעתיד.

תנועת מאבק סוציאליסטי לא הופתעה מהאינתיפאדה החדשה. חזינו אותה מראש (ראה גליון 2 של עיתון "המאבק"). הסברנו שבעוד שהסכם אוסלו הקנה כבוד ויוקרה לערפאת ולבני לווייתו, כמו גם רווחי ענק לכנופיית אנשי העסקים המושחתים שמסביבו, הרי שלא תרם דבר להטבת חייהם של בני מעמד העובדים הפלסטינים, הממשיכים לסבול כיום מאבטלה, עוני ותנאי מחיה תת־אנושיים במחנות הפליטים. "תהליך השלום" הזה לא שחרר את העובדים והצעירים הפלסטינים מעול הדיכוי, אלא פשוט הוסיף לשב״כ ומשמר הגבול את המשטרה הפלסטינית ו־15 סוכנויות הביטחון של ערפאת. ויש גם את הסגר התורן, הריסת הבתים, הרחבת ההתנחלויות והפקעת האדמות לצורך סלילת כבישים עוקפים. אנחנו טענו שההמונים הפלסטיניים לא יהיו מסוגלים לשאת את המחסור, הייאוש והדיכוי שהתחבאו מאחורי "תהליך השלום" לנצח. הפיצוץ היה בלתי נמנע.

קצת היסטוריה

הממשלה הקפיטליסטית הישראלית לא החליטה לכבוש את השטחים ב־1967 רק מתוך אהבת ארץ ישראל השלמה, אלא במטרה לנצל שווקים חדשים ולהפיק תועלת מכוח עבודה זול. כשהאינתיפאדה של 1987 הפכה את המשך צורת הכיבוש הישנה לדבר יקר מדי, שינו בעלי ההון הישראלים את האסטרטגיה שלהם. הם תכננו להשתמש בהנהגה הקפיטליסטית של אש״ף כקבלן משנה לשעבוד העם הפלסטיני. מנהיגי אש״ף קיבלו מעמד דיפלומטי כמושליה של המדינה הפלסטינית שבדרך, שנשלטת על ידי המשק הישראלי. שכבה דקה של בעלי הון פלסטינים גרפו הון כסוכנים, מוכרים, מפיצים, קבלני משנה וספקים של חברות ישראליות. ערפאת וחבר מרעיו דאגו לקבל את האחוזים המגיעים להם, כמו גם לקבל מיליוני דולרים בהעברות הון מישראל ובצורת סיוע אירופי כשכר טרחה. בעלי ההון הפלסטינים ומנהיגי הרשות קיבלו כרטיסי אח״מ שאפשרו להם לנוע בחופשיות בכל רחבי מדינת ישראל ולהיות חסינים מפני ההגבלות וההשפלות שהן מנת חלקם של העובדים הפלסטינים.

הסכם אוסלו שירת אפוא את האינטרסים של בעלי ההון, הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני, אבל התעלם מצרכיהם של בני מעמד העובדים משני העמים. במשך זמן מה ניתן היה להשקיט את העובדים הפלסטינים בגזר של ההבטחות לעתיד טוב יותר, או במקל של מנגנוני הביטחון של ערפאת. אך בסופו של דבר, יש גבול לכוח הסבל של המיליונים שחיים בתנאים של עוני משווע והשפלות בלי סוף. ביקורו של אריאל שרון בהר הבית היה הניצוץ שהצית את חומר הבעירה שהצטבר במשך שבע שנים.

מאות ההרוגים (מעל 300) ואלפי הפצועים של האינתיפאדה השנייה אינם כוללים ולו חבר אחד בהנהגת הרשות, או אחד מבין אותם סוחרים ובעלי הון פלסטינים שגרפו הון בעקבות אוסלו. ההרוגים היו בעיקרם צעירים ממחנות הפליטים, שבהם מתגוררים בני המגזר המנוצל ביותר של מעמד העובדים הפלסטיני. האינתיפאדה היא ההתקוממות של אלה שלא קיבלו דבר מתהליך השלום, ואינם מוכנים עוד לסבול בשקט.

האינתיפאדה החדשה אינה נובעת ממדיניות שגויה שנקטו המנהיגים הקפיטליסטים. זוהי תוצאה של חוסר יכולתה של שיטת הניצול הקפיטליסטית לספק תנאי חיים הוגנים להמונים הפלסטיניים והישראליים כאחד. אם בשבע השנים האחרונות, תקופה של צמיחה יחסית בכלכלה העולמית, לא היה שום ערך לדיבורים על הפיכת עזה לסינגפור של המזרח התיכון, מאיפה יבוא הכסף עכשיו, כשהכלכלה האמריקאית גולשת למיתון וגוררת את העולם אחריה?

מה הפתרון?

מעמד העובדים משלם את מחיר תהליך השלום הקפיטליסטי ואת מחיר המלחמה. בעוד שבעלי ההון משני הצדדים הרוויחו מתהליך השלום, עובדים ישראלים איבדו את מקומות עבודתם כשמפעליהם הועברו לעזה או לירדן. כעת, משתהליך השלום הפך לתהליך מלחמה, עובדים ישראלים מפוטרים בעקבות קריסתו של ענף התיירות יחד עם המשק כולו. הצעירים בני מעמד העובדים הם שנשלחים לשטחים הכבושים כדי להילחם באינתיפאדה. משפחות עובדים הן שנחשפות לפיגועי התאבדות של החמאס באוטובוסים ובשווקים ההומים. בדומה לכך, העובדים הפלסטינים הם שמנותקים ממקומות עבודתם בעקבות הסגר, והצעירים בני מעמד העובדים הפלסטיני הם שנורים בידי צלפים של הצבא הישראלי.

מעמד בעלי ההון לא הצליח עד היום להביא לנו שלום וביטחון, וזה לא ישתנה בעתיד. אין להם שום פתרון, כיוון שהשיטה הקפיטליסטית שלהם מנציחה את המחסור הכלכלי שמזין את הסכסוך, אם על ידי כיבוש ישיר ואם דרך מדינה פלסטינית עצמאית וקפיטליסטית שתהיה חלשה ותלויה בכלכלה הישראלית. הקפיטליזם פירושו עוני למעמד העובדים הישראלי והפלסטיני, הנצחת הסכסוך וסכנת הסלמה לכדי מלחמת אזרחים בהיקף מלא, בנוסח בוסניה. העובדים לא יכולים לתת אמון בפוליטיקאים, בדיפלומטים ובגנרלים הקפיטליסטים, שכשלו בתפקידם פעם אחר פעם. העובדים, שנושאים בעיקר הנטל של הסכסוך, חייבים למצוא פתרון.

על אף הבדלי השפה והדת, לעובדים הישראלים והפלסטינים מכנה משותף רחב בהרבה אלה עם אלה, מזה שיש להם עם משפחות המיליונרים ששולטות בחברה, הן בישראל והן בשטחי הרשות. הן עובדים ישראלים והן עובדים פלסטינים מנוצלים על ידי המעסיקים, סובלים מהרעה בתנאי העבודה ומעלייה באבטלה, ולשניהם אותם היעדים: עבודה, בית ותנאי מחיה הוגנים.

אם ההחלטות היו נתונות בידי עובדים מן השורה, היינו מוצאים פתרון לסכסוך מזמן. אין לנו כל עניין בשליטה בהמונים הפלסטיניים ובשלילת זכותם למדינה עצמאית. אין לנו כל חפץ באפליה ובדיכוי שנוקטים בעלי ההון. כבר סבלנו די מהמעסיקים ומכלי התקשורת שלהם, שמסיתים אותנו נגד "האויב שבחוץ", במטרה לגרום לנו לשכוח את האויב הקפיטליסטי מבית — האויב שמנצל אותנו ושודד אותנו יום־יום.

המעמד הקפיטליסטי השליט הוכיח שוב ושוב שאינו מסוגל להגיע לשלום יציב, וגם לא להבטיח לנו רמת חיים ראויה. אסור לנו לפתח אשליות בתוכניות השלום שלהם, ובוודאי שלא בתוכניות המלחמה. עלינו העובדים לקחת את היוזמה לידינו. עלינו לארגן מפגשים בין ועדי עובדים ישראליים ופלסטיניים, ועדי שכונות וארגונים אחרים של מעמד העובדים, שבהם יוכלו עובדים משני העמים למצוא פתרונות סבירים לבעיות שהמעמד השליט לא מסוגל לפתור, על בסיס האינטרסים המשותפים לכולנו.

כמובן שבעלי ההון השולטים בחברה לא יישמו תוכנית שלום של העובדים. העובדים הישראלים והפלסטינים כאחד יצטרכו להיאבק בהם לשם קידום התוכנית. על מנת להגיע לפתרון מלא של הסכסוך הלאומי, נצטרך להדיח את הבוסים מעמדות השליטה בחברה ולכונן ממשלות עובדים, הן בישראל והן בפלסטין, שינהלו את החברה בהתאם לצורכיהם של אנשים מהשורה.

בתקופה של שפיכות דמים ועלייה במתיחות בין העמים, רעיונות אלה נראים מעבר לטווח השגה, אבל אין שום חלופה אחרת לשקיעה במלחמת אזרחים, ואולי גם במלחמה אזורית עקובה מדם. הקפיטליסטים כבר גרמו סבל רב מדי. אין להם שום פתרון, כיוון שהם חלק מהבעיה. עתיד המזרח התיכון תלוי בעובדים ובצעירים. הגיעה העת שנשלוט בגורלנו אנו.

• אסור לנו להאמין בתוכניות השלום הקפיטליסטיות. אסור לנו להאמין בפתרונות צבאיים קפיטליסטיים.
• בעד סוף לכיבוש, לדיכוי ולאפליה של עובדים פלסטיניים על ידי בעלי ההון והפוליטיקאים שמשרתים אותם.
• בעד כינוסם של ארגוני מעמד העובדים הישראליים והפלסטיניים (ועדי עובדים, ועדי שכונות ואיגודים מקצועיים) כדי לדון בפתרון לסכסוך ובדרכים לחיסול העוני והאבטלה.
• בעד מאבקים של עובדים ישראלים ופלסטינים במטרה לשים סוף לשליטת הקפיטליסטים בחברה. בעד ממשלות עובדים סוציאליסטיות בישראל ובפלסטין.
• בעד שיתוף פעולה בין ישראל סוציאליסטית לפלסטין סוציאליסטית ועצמאית, בהתאם לאינטרסים המשותפים של העובדים הישראלים והפלסטינים. בעד פדרציה סוציאליסטית של ישראל ופלסטין על בסיס הצטרפות חופשית ומעמד שווה, במטרה לפתח את האזור לטובת העובדים, כצעד ראשון לקראת הקמת פדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון כולו.