ב־17 ביולי השנה פתחו 24 קלדניות, רבות מהן אמהות לילדים קטנים, בשביתה שכללה התבצרות של שבועיים במקום העבודה שלהן, משרדי שע״מ (שירות עיבודים ממוכנים, יחידה עצמאית במשרד האוצר) בשכונת תלפיות בירושלים. חלק מהן ישנו בחדר שבו הן עובדות בלילה הקודם להתבצרות, למקרה שלמחרת יקבלו המאבטחים הוראות לחסום בפניהן את הכניסה לבניין — מה שאכן קרה. למרות האטימות של נציגי האוצר והאלימות שהפעילו נגד העובדות שומרים ומאבטחים, ההתבצרות הארוכה זכתה להתעלמות כמעט מוחלטת מצד התקשורת.

הקלדניות מבצעות עבודה (הקלדת נתונים של תשלומי האזרחים למדינה וניכויים של המעסיקים) שהלקוח היחיד שלה הוא משרד האוצר, אבל מועסקות מתחילת עבודתן, לפני כ־17 שנים, דרך חברות כוח־אדם. מאז 1995 היתה זו חברת תגבור, ולמרות שהקשר היחיד של הקלדניות עם החברה היה המשכורות שקיבלו ממנה (אפילו רישום השעות והוצאת תלושי המשכורת שלהן בוצעו על ידי שע״מ), משרד האוצר ושע״מ עשו הכל כדי להתכחש ליחסי העובד־מעביד שנוצרו עם הקלדניות.

ההתנהגות הזו של משרד האוצר איננה חדשה או יוצאת דופן — זוהי המדיניות המקובלת כבר שנים ארוכות בכל משרדי הממשלה וברוב המגזר הציבורי, שבו מועסקים כחצי ממאתיים אלף עובדי כוח־האדם בארץ. במסגרת מדיניות זו עובדים במשרדי הממשלה אלה לצד אלה עובדי מדינה, המוגנים בהסכמים קיבוציים וזכאים לקביעות ולתנאים סוציאליים, ועובדי קבלן וחברות כוח־אדם שאותם אפשר לפטר בכל יום, שמרוויחים כמעט תמיד שכר מינימום או רק מעט יותר, ושאינם נהנים מאותם תנאים סוציאליים, גם אם הם עובדים באותו מקום במשך שנים. הסיבה למדיניות הזו איננה כלכלית בהכרח — במקרים רבים עלות ההעסקה של עובד כוח־אדם למעסיק בפועל (המדינה) גבוהה מעלות ההעסקה של עובד מדינה, בשל הסכום הנוסף שמקבלת חברת כוח האדם על כל עובד, השווה לפעמים למשכורת שמקבל העובד עצמו. מטרה חשובה יותר היא ההפרדה בין שני סוגי העובדים, הפוגעת בעובדים משני הצדדים ומחלישה את יכולתם להתגונן מפני התקפות של הממשלה והמעסיקים.

הקלדניות התארגנו לראשונה, בהנהגת ענת זריפה, כשגילו שאינן מקבלות אפילו את התנאים המינימליים שכלולים בהסכם הקיבוצי של עובדי תגבור. הכל החל בדרישה ממנהל החברה לאפשר לעובדות לראות בפעם הראשונה את ההסכם. המנהל הואיל בטובו להעביר עותק של ההסכם רק לאחר חודשים של התחמקויות, וגם אחרי שהעובדות החזיקו בהוכחה לכך שההסכם לא מקוים, עבר עוד זמן רב עד שהצליחו לאלץ את הנהלת תגבור ליישם את סעיפי החוזה הקיבוצי. כדי שההתארגנות תצליח, העובדות שהובילו אותה היו חייבות לענות שוב ושוב על הפחדים המובנים של שאר העובדות, שחששו להסתבך.

הוועד של הקלדניות יצר קשר עם ההסתדרות, וכמה מהקלדניות גם הגיעו לכנסת כדי לשכנע ח״כים לתמוך בהצעת החוק להגבלת משך זמן העבודה דרך חברות כוח־אדם לשלושה חודשים, שהגישה מפלגת העובדים ["עם אחד"] (שבראשה עומד כזכור יו״ר ההסתדרות עמיר פרץ). הצעת החוק התקבלה לבסוף בכנסת זמן לא רב לפני תחילת ההתבצרות, ולא לפני שמשך ההעסקה המקסימלי של עובד חברת כוח־אדם הוארך משלושה לתשעה חודשים במהלך המשא ומתן על החוק. ההסתדרות מצידה סיפקה לקלדניות ייעוץ משפטי.

הסיבה שאילצה את הקלדניות לצאת לשביתה ולהתבצר בבניין, מלבד הדרישה שלהן להפוך לעובדות מדינה, היא המכרז שערך משרד האוצר כדי לקבוע איזו חברת כוח־אדם תספק את שירותי הקלדת הנתונים למשרד החל מאמצע השנה. במכרז זכתה חברת א.מ.ן, שהודיעה על כוונתה להכניס לעבודה קלדניות משלה בשכר מינימום (מתגבור קיבלו הקלדניות שניים־שלושה שקלים לשעה מעל שכר המינימום) ושלחה מכתבי פיטורים לקלדניות של תגבור, למרות שאיש לא טען שהן אינן עושות את עבודתן היטב. המצב הזה לא השאיר להן ברירה. הדרישות שלהן היו להישאר בבניין, להמשיך לעבוד לפי תנאי ההסכם הקיבוצי שלהן עם תגבור, ולאסור פיטורים או העסקה מחדש של קלדניות ללא אישור הוועד וההסתדרות. במהלך ההתבצרות עזרה ההסתדרות לשובתות בתשלום קרן שביתה ובאספקת ארוחות, שקי שינה ומגבות. מלבד ההתעלמות התקשורתית (חוץ מדיווחים ברשת ב'), הקלדניות התאכזבו גם מהתפקיד שמילא בית הדין לעבודה. השופט שהן ציפו ממנו לכל הפחות לנייטרליות פתח את הדיון בהטפת מוסר צעקנית לעובדות על כך שפתחו בשביתה לפני שעברו 15 ימים מההכרזה על סיכסוך עבודה. לא עיניין אותו שכל עיכוב היה גורם לקלדניות לבוא בבוקר לעבודה ולגלות שהמקום שלהן כבר תפוס.

תוצאת המאבק והמו״מ (שהסתיים בהסכם שחתמה ההסתדרות בלי להודיע לוועד או לעובדות) היתה שא.מ.ן החליטה לוותר כדי לא לשלם חלילה יותר משכר מינימום. תגבור חזרה לתמונה, והקלדניות הצליחו לשמור על מקום העבודה שלהן ועל התנאים הקודמים. חוץ מזה הובטח להן שלאחר תקופת של חצי שנה בתנאים של תגבור, שבמהלכה ייכנס החוק החדש לרשומות ושתיגמר בסוף ינואר, הן יעבדו ארבעה חודשים בתנאים של עובדות מדינה, ואחר כך יזכו סוף סוף למעמד רשמי של עובדות מדינה. אבל מאז שחזרו לעבודה, משרד האוצר ושע״מ רק הגבירו את המאמצים להתכחש לקיום יחסי עובד־מעביד: שש קלדניות שעבדו בחדר אחד עם עובדי מדינה הוצאו ממנו, כך שכל ה־24 בודדו וצופפו בחדר אחד, אחד משני חדרי השירותים שלהן נסגר, והארגזים של החומר להקלדה מוזרמים בטפטוף דקיק שגורם להנהלת תגבור להאשים את הקלדניות בהספק עבודה נמוך.

ההסתדרות מייעצת להן לבלוע את הצפרדעים האלה ולשתוק, אבל אם יש משהו שענת זריפה וחברותיה למדו בדרך הקשה (ושכדאי שעובדים אחרים, מאורגנים או עובדי כוח־אדם, ילמדו מהן), זה שהעובדים חייבים לסמוך קודם כל על עצמם, ולהיות מוכנים לצאת למאבק על מקום העבודה והתנאים שלהם. בלי הנכונות הזו להיאבק, אף חוק לא יספיק כדי להגן על העובדים, וההוכחה הטובה ביותר היא ההבטחה של יו״ר מרכז השלטון המקומי עדי אלדר, מיד לאחר קבלת חוק תשעת החודשים, לפטר 20 אלף עובדי כוח־אדם.