אין גבול לצביעות של חברי־הכנסת ובכירי משרד האוצר. ב־1998 הם העניקו לעצמם העלאות שכר של 14 אחוז (לעומת אינפלציה של 8.6 אחוזים). מנהלי הבנקים מרוויחים משכורות ענק (עלות השכר של מנכ״ל בנק איגוד, דוד גרנות, ב־98': 385,500 ש״ח, 35 פעמים המשכורת הממוצעת בענף הבנקאות והביטוח). המדינה מחלקת מיליונים במענקים לחברות רב־לאומיות שרווחיהן זורמים לחו״ל. אבל כשעובדי שירות המדינה, שרובם מרוויחים פחות מעשירית הסכום שמשלשלים לכיסם בכירי האוצר, דורשים פיצוי על האינפלציה של השנה האחרונה, מגלים פתאום שר האוצר שטרית והנגיד פרנקל (27,914 ש״ח כל אחד — 11.5 משכורות מינימום) שאין כסף.

כן לשביתה בשירות המדינה

לארבעים אחוז מעובדי המדינה, שמרוויחים פחות משכר המינימום, המאבק על שכר הוגן הוא שאלה של הישרדות. הממשלה ומשרד האוצר הוכיחו שהם אטומים ואדישים לתביעות העובדים, כך שלעובדים אין ברירה אלא לשבות. השביתות הכלליות של השנתיים האחרונות הראו שכאשר מעמד העובדים מאוחד ומוכן ללכת עד הסוף, אי־אפשר לעצור אותו.

לא לפגיעה של בתי־המשפט בזכות העובדים להגן על זכויותיהם

בתי־הדין לעבודה הפכו לנשק העיקרי של המעסיקים כנגד מאבקי העובדים. אותם בתי־דין אינם ממהרים לתבוע מעבידים המפירים את חוקי העבודה. שופטי המחוזי דורשים עבור עצמם העלאת שכר של 5,000 ש״ח בחודש, אך בתי־הדין לעבודה מוציאים פסיקות־אינסטנט (ביעילות מפתיעה על רקע הסחבת הכללית במערכת השיפוטית) כנגד עובדים המבקשים תוספת של 210 ש״ח. אם העובדים יצייתו לצווי המניעה, הם יאבדו את האמצעי היחיד שמאפשר להם להתגונן, וידונו את עצמם לתבוסה. אבל בתי־הדין יעמדו חסרי־אונים אם העובדים פשוט יתעלמו מפסיקותיהם. כאשר שלמה שני, ראש האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, נעצר במהלך שביתה כללית לפני שנתיים, המעצר גרם להסלמת השביתה, ובית־הדין נאלץ לשחרר אותו תוך חמש שעות.

כל העובדים חייבים להתגייס למאבק

השביתה היא לא חופשה של העובדים, אלא מאבק קריטי בחשיבותו על הזכות לחיות בכבוד. כדי שהמאבק יצליח, על העובדים להשתתף בהפגנות המוניות ובפעולות הסברה במדינה כולה. כדי לבנות בציבור תמיכה לשביתה ולהתגבר על העיוותים של העיתונות המגויסת לטובת המיליונרים, על העובדים להוציא עלוני שביתה יומיים בעברית, ערבית ורוסית ולהפיץ אותם בשכונות מגוריהם. אסיפות המוניות חייבות להתקיים לכל אורך השביתה על מנת לאפשר לעובדים לנהל את המאבק שלהם בעצמם, ובכל מקום עבודה צריך להקים מטה מאבק שישתף כמה שיותר עובדים — לא רק את אלה שבוועדים.

מוכרחים לאחד את המאבק של המגזר הציבורי והפרטי

סולידריות היא כוח. ככל שהשביתה תהיה רחבה יותר, כך תתחזק ותוכל להסתיים בניצחון מהיר יותר. המורים כבר נמצאים בסכסוך עבודה; עובדי בזק יוזמים סנקציות כנגד האיום בפיטורים המוניים; ברפא״ל נאבקים נגד העסקת עובדים דרך חברות כוח־אדם. אפשר וצריך לשלב את המאבקים על בסיס רשימה משותפת של דרישות, שבמרכזה חיסול משכורות הרעב, הסרת איום הפיטורים והתנגדות לחוזים האישיים, ולהקים הנהגה משותפת לשביתה (בלי שהעובדים בענף כלשהו יצטרכו לוותר על האינטרסים המיוחדים להם.

כן לשביתה כללית בכל המשק!

אין שום ענף שבו העובדים אינם חשופים לאיום בפיטורים, סובלים ממשכורות עלובות או נופלים קורבן למגיפת הניצול דרך חברות כוח־האדם. משלחות של עובדים צריכות להגיע למקומות עבודה במגזר הפרטי כדי לשכנע אותם להצטרף לשביתה. בנוסף, כל חלקי הנהגת ההסתדרות חייבים להילחם יחד עד הניצחון — את חילוקי הדעות הפנימיים ניתן יהיה ליישב לאחר שהשביתה תנצח.

שביתה עד הניצחון

בשנתיים וחצי האחרונות ראינו שביתות בהיקף עצום, שהצליחו לשבור את התנגדות הממשלה, אך הנהגת ההסתדרות הביאה לסיום השביתות בתמורה לוויתורים שוליים בלבד, שנשחקו במהירות על־ידי האינפלציה. אסור שמצב כזה יחזור על עצמו. אסיפות המוניות של השובתים שיתנהלו כל יום במקום העבודה צריכות לנהל את השביתה באופן דמוקרטי, ולהכריע בהצבעה בעד או נגד כל הצעה להסכם בין העובדים לממשלה ולמעסיקים.

לא לתמיכה במפלגות של המעסיקים

המפלגות הקיימות מבקשות את הקול שלנו, ובאותו זמן מתנגדות לדרישות שלנו לשכר הוגן. הן לא מייצגות אותנו. אלה מפלגות קפיטליסטיות שמייצגות את האינטרסים של בעלי ההון המיליונרים. העובדים צריכים מפלגה משלהם, מפלגה שאינה תלויה בקפיטליסטים ושנאבקת למען האינטרסים שלהם לפחות באותה נחישות שבה נאבקות המפלגות האחרות למען המעסיקים. העובדים צריכים לעזור למפלגת העובדים ("עם אחד") להתפתח על־ידי כך שיצטרפו אליה, יהפכו אותה לשלהם ויבטיחו את תמיכתה המוחלטת בשביתה. בכך שתארגן תמיכה ממשית בשביתה כאשר כל שאר המפלגות מתנגדות לה, מפלגת העובדים תחשוף את אופיין המתנכל לעובדים של המפלגות האחרות ותוכל לזכות בתמיכה מכרעת בקרב העובדים. העובדים יחזקו ויפתחו את המפלגה, וידאגו לכך שתנוהל בצורה דמוקרטית מלמטה — מפלגה של העובדים, על־ידי העובדים ולמען העובדים.

לא לקפיטליזם שמוריד אותנו מתחת לקו העוני

הכלכלנים עתירי השכר של משרד האוצר טוענים שדרישות השכר הצנועות שלנו יהרסו את הכלכלה. אבל למה צריכים העובדים להמשיך להיות קורבן של כלכלת השוק, שמעשירה את המיליונרים וגובה מהעובדים את מלוא המחיר של תקופות המיתון והמשברים שהיא עצמה יוצרת? אנחנו חייבים לומר לאותם כלכלנים שאם השוק החופשי הקפיטליסטי לא יכול להרשות לעצמו לשלם לנו שכר הוגן, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את השיטה הקפיטליסטית. כל עוד הכלכלה מנוהלת למען רווחי החברות הגדולות, ונשלטת על־ידי המיליונרים ונציגיהם במערכת הפוליטית, הם ינסו לקחת בחזרה כל הישג שנגיע אליו. אנחנו ניאלץ להיאבק שוב ושוב כדי להגן על תנאי המחיה שלנו. אם לעובדים יש כוח לעצור את המשק במהלך שביתה כללית, ולהפעילו בצורה מוגבלת בשירותים החיוניים כמו אספקת מזון, חשמל, שירותי חירום לבתי חולים וכו', מדוע אין הם יכולים לנהל את הכלכלה לפי צורכיהם האמיתיים בימים רגילים? כדי להפוך את ההישגים שלנו לקבועים ולשפר את מצבנו, אנחנו חייבים לקחת את השליטה על הכלכלה מידי המעסיקים ולארגן את החברה מחדש על בסיס סוציאליסטי, לא למען רווחיהן של חברות הענק אלא למען האוכלוסייה כולה.

אנו קוראים:

הצטרפו אלינו!

* הערה: הנתונים על גובה המשכורות לקוחים מתוך הטור "כסף להמונים", שלמה פרנקל, "העיר"