בממוצע, בכל 8 ימים נרצחה אישה בשנה האחרונה — מעל 30 נשים נרצחו עד כה, כשליש מהן בנשק חם. זו עלייה דרסטית בהשוואה ל־2024, במהלכה נרצחה אישה אחת בנשק חם.

עוד לפני שמדיניות הרחבת חלוקת הנשקים של השר בן גביר נכנסה לתוקף התריעו ארגוני זכויות נשים על הסכנה שבהפצתם. כפי שמנכ״לית שדולת הנשים אמרה במסיבת עיתונאים שכינסו השדולה ופורום מיכל סלה ב־16 בספטמבר: "מדיניות הנשק של השר איתמר בן גביר מסכנת נשים בפועל… מחלקים רישיונות כמו סוכריות ומצטלמים עם אקדחים. התוצאה ברורה: יותר נשק בידיים מסוכנות, יותר נשים נרצחות ומאוימות".

במקביל למסיבת העיתונאים, שדולת הנשים ופורום מיכל סלה, יחד עם ארגוני זכויות נשים נוספים, ובהם נעמ״ת, ויצו, וארגוני מחאה כגון 'בונות אלטרנטיבה', שלחו מכתב לחברי הממשלה, הכנסת ומפכ״ל המשטרה ובו הבהירו כי: "מתחילת המלחמה התרענו — מצבי החירום והמלחמה מובילים ללחץ גבוה בתא המשפחתי ומחריפים מקרי אלימות בתוך המשפחה… המלחמה המתמשכת יוצרת לחץ נפשי בתוך הבתים, המחמיר את מקרי האלימות כלפי נשים".

הארגונים העלו במכתב רשימה של 5 דרישות מהממשלה:

1. "כינוס חירום של הקבינט המדיני־ביטחוני בנושא העלייה המבילה ברצח נשים בבית בעקבות המלחמה."
2. "העברת החוק להגדרת אלימות במשפחה."
3. "הצלבת מידע בין רשויות הממשלה לפני מתן רישיון לנשק, על מנת לוודא שנשק לא יגיע לידיים מסוכנות."
4. "שילוב טיפול באלימות במשפחה בכל תוכניות השיקום הלאומיות שנקבעות וייקבעו בעקבות המלחמה."
5. "קמפיין לאומי להיכרות עם כלי הפיקוח הטכנולוגי למניעת אלימות בזוגיות." (הכוונה להעלות מודעות לתיקון חוק שנכנס לתוקף באוגוסט 24' כהוראת שעה, לפיו במסגרת בקשה לצו הגנה מפני בני משפחה ניתן לבקש גם אמצעי פיקוח טכנולוגי על קיום הצו)

משבר של רצח נשים דורש צעדים מרחיקי לכת

ניתן להסכים עם דרישות מינימליות כמו קמפיין העלאת מודעות לאמצעי פיקוח אלקטרוני על צו הגנה, או עם שילוב ההתייחסות לאלימות במשפחה במסגרת תוכניות לשיקום חברתי. עם זאת, כדי לבלום את העלייה המבהילה ברצח נשים נדרשים צעדים מהותיים יותר ומאבק בשורשי הבעיה.

בין השאר, צריך לדרוש ביטול מוחלט של מדיניות הצפת הנשק של בן גביר. צריך להיאבק למען פתרונות דיור לנשים שעוזבות בני זוג אלימים ומסגרות טיפוליות לנשים וילדים נפגעי.ות אלימות, אך גם למען מרכזים לגברים אלימים שיאפשרו להרחיקם מהמשפחה בזמן הטיפול, במקום לאלץ את המשפחה לעזוב את הבית ולעבור למקלט. המאבק צריך להתארגן למען תוכניות מסיביות לשיקום אמיתי, להשקעה בחינוך, רווחה ובריאות — כולל בריאות הנפש. בשביל זה צריך לדרוש תקצוב משמעותי, שצריך להגיע ממיסוי החברות הגדולות ומהעברה לבעלות ציבורית של הבנקים והחלקים המרכזיים במשק.

השקעה במסגרות טיפוליות ופתרונות דיור נהפכת לקריטית במיוחד על רקע העלייה בפגיעות נפשיות ופוסט־טראומה בעקבות המלחמה, ובפרט עקב ממדי הקטל והיקף פשעי המלחמה שהצבא הישראלי ביצע. לפי מחקר של שדולת הנשים מנובמבר 24', שיעורי האלימות מכל הסוגים היו גבוהים פי שניים לפחות בקרב זוגות שבהם אחד מבני הזוג היה בצבא בזמן המלחמה. המאבק נגד אלימות על רקע מגדרי לא יכול להסתפק בפלסטרים על הפצעים העמוקים והמדממים האלה. חשובה העובדה שחלק מארגוני זכויות הנשים בחברה הישראלית הכירו במלחמה כגורם עומק למשבר. נחוץ גם ללכת צעד אחד מעבר לכך ולהיאבק על כך שממשלת המוות לא תקריס את הפסקת האש הנוכחית, על נסיגה מלאה של כוחות הכיבוש מעזה, ובלימת התוקפנות הצבאית בזירות האחרות.

הממשלה "תיקח אחריות"?

ביחס לקריאת ארגוני הנשים שהממשלה "תיקח אחריות", האם אפשר לצפות שהקבינט שמוביל רצח־עם בעזה "ייקח אחריות" על חייהן של נשים? שהממשלה שמקצצת בכל השירותים החברתיים, בחינוך, בבריאות וברווחה "תיקח אחריות" על מתן מענה לאלימות במשפחה? זוהי אותה הממשלה בה השרה "לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה", מאי גולן, גורפת לכיסה וכיסי מקורבים כספי ציבור, מקצצת בתקציבים לתוכניות המיועדות ללהטב״ק+ ומונעת העברת תקציבי תוכנית חומש לרשויות המקומיות הערביות־פלסטיניות במדינת ישראל.

מאי גולן, בן גביר וגורמים נוספים בממשלה חשפו שוב ושוב, גם לפני ה־7.10, שהאג׳נדה שלהם היא אנטי־נשים. בעוד שקידמו חלוקת נשקים מסיבית והסתה לאומנית וגזענית, הם בלמו את חוק האיזוק האלקטרוני שנועד להוסיף הגנה מסוימת לחייהן של נשים הנתונות לאיום קיצוני, תחת הטיעון שיש "לאזן" את החוק, כביכול כדי להגן מפני מקרים נדירים כלשהם של תלונות שווא. זה היה חלק בלתי נפרד מהמדיניות שבן גביר והממשלה הובילו, של דיכוי לאומי קיצוני וטיפוח פשע מאורגן ואלימות נשק משתוללת בחברה הערבית־פלסטינית בתוך הקו הירוק.

בתגובתו למסיבת העיתונאים, בן גביר טען בציניות אופיינית שמדובר במקרים מבודדים ושמדיניות חלוקת הנשקים שלו "מצילה חיים" ומייצרת "ביטחון". הימנעות הארגונים שנאבקים בחלוקת הנשק מעימות עם סדר־היום הימני של כיבוש ודיכוי מונעת מהם להשיב לטענות הדמגוגיות של בן גביר והממשלה. הטרור המדינתי של הממשלה — כחלק מהמדיניות של השלטון הישראלי בכללותו — יוצר קרקע פורייה גם לתופעות של טרור יחידים נגד יהודים ישראלים כתגובת־נגד. מקרים אלה מנוצלים צינית כדי להקל את החימוש של חלקים בחברה הישראלית, ומעודדים "יד קלה על ההדק", שהובילה לתופעה של הוצאות להורג. על רקע משבר חברתי עמוק, הצפת החברה בנשק מעלה את מפלס הפחד, האלימות והבריונות — ומייצרת בהכרח חברה עוד פחות בטוחה, קודם כול עבור אוכלוסיות הסובלות מאפליה וצורות דיכוי נוספות.

קו רציף מחבר בין המדיניות של הממשלה הזאת כלפי נשים, להטב״ק+, ובין הדיכוי הרצחני שלה כלפי ההמונים הפלסטינים. למרבה הצער, מפרוץ משבר הדמים ב־7.10, ארגוני זכויות נשים ישראליים שיתפו פעולה עם הניצול המערכתי של פשעי אלימות מינית של חמאס והשתלבו בפועל בתעמולת המלחמה של הממשלה שניסתה להצדיק את הפשעים נגד האנושות שהתבצעו בידי הכיבוש הישראלי.

מאבק על כל הישג ובחתירה לעקירת הבעיה מהשורש

כפי שהניסיון ממאבקים מקומיים וברחבי העולם הראה, מאבקים נחושים מסוגלים להגיע להישגים חשובים במאבק נגד תופעות של אלימות על רקע מגדרי, אבל בו־זמנית, משבר מערכתי שב וחותר תחת ההישגים האלה ומחמיר מחדש את הבעיה.

ביסודו של דבר, כדי להתמודד עם גורמי השורש של האלימות על רקע מגדרי, צריך להיאבק נגד מכלול סדר־היום של ממשלת המוות ונגד ההיגיון של המערכת הקפיטליסטית כולה: ניצול והתקפות על המעמד העובד ועל שכבות עניות, פירוק ותת־תקצוב של תשתיות חברתיות חיוניות, מיליטריזם, דה־הומניזציה ודיכוי לאומי.