ההתנקשויות הפרובוקטיביות של שלטון הימין הישראלי ביממה האחרונה הניעו באופן אגרסיבי את המטוטלת האזורית מאפשרות של הסדר הפסקת אש בעזה, שהיה יכול להביא גם לעסקת שבויים–אסירים וסיום חילופי האש בצפון, אל עבר הסלמה נרחבת "רב־זירתית" בכיוון של מלחמה אזורית. קשה להפריז בסכנות הטמונות בהתפתחות הזאת ובהשלכותיה ההרסניות.

רוה״מ נתניהו, שר המלחמה גלנט, הרמטכ״ל הרצי הלוי וראשי הצבא הישראלי מוכנים לשפוך עוד נהרות של דם ולדחוף את המזרח התיכון כולו לסף מלחמה אזורית בחיפוש נואש אחר "תמונת ניצחון", לקראת היום ה־300 של משבר הדמים שפרץ ב־7 באוקטובר ושל המתקפה הג׳נוסיידית של הקפיטליזם הישראלי על רצועת עזה, שעה שאף אחד מהיעדים הרשמיים של המלחמה — "מיטוט חמאס" והשבת כלל החטופים הישראלים — לא הושג. ההתנקשויות הפרובוקטיביות נעשו תוך סיכון מודע וציני של חייהם וחייהן של תושבות ותושבים בכל האזור: בלבנון, בסוריה, באיראן, בתימן בשטחים הפלסטיניים הכבושים וכן בישראל.

ההתנקשות בראש הלשכה המדינית של חמאס איסמעיל הנייה בטהראן, התרחשה שעות ספורות לאחר ההתנקשות בפואד שוכר (חאג' מוחסיין), מבכירי חיזבאללה, בביירות, באמצעות תקיפה של חיל האוויר הישראלי בה נהרגו גם 5 תושבים.ות, בהם ילדים ונפצעו מעל ל־85. ההתנקשויות הללו הן המשך ישיר להפצצת הראווה של תשתיות אזרחיות בנמל חודיידה בתימן ב־20 ביולי ולניסיון ההתנקשות במוחמד דף ב־13 ביולי באזור אל מואסי ברצועת עזה — כחלק מטבח בו נהרגו לפחות 90 פלסטיניות ופלסטינים עקורים.

דובר הצבא הישראלי ניסה לקשור בין ההתנקשות בבכיר חיזבאללה בביירות, לאסון הכבד במג׳דל שמס — היכן שירי רקטי הוביל לטבח במגרש הכדורגל בו נהרגו באופן מחריד 12 ילדים ובני נוער מהכפר שנמצא ברמת הגולן המסופחת. התנקשויות הראווה שראשי הצבא ושלטון הימין הישראלי תכננו זה מכבר, לא נועדו להגן על ילדי מג׳דל שמס לבטח לא כשהן מבוצעות בידי מי שאחראים לטבח ההמוני בילדות וילדי עזה — המכונה היום "בית קברות לילדים" שעה שמספר הילדים שנהרגו במתקפה הצבאית מוערך באופן מזוויע בכ־15,000. מעל ל־40,000 פלסטיניות ופלסטינים נספו עד כה בטבח ההיסטורי בעזה, ומספר הפצועים מתקרב ל־100,000. מימדי הקטל עוד לא התבהרו, כאשר מגפות — כולל פוליו וצהבת — משתוללות ברצועה מוכת ההרס. מדיניות שלטון הימין הישראלי המיטה חורבן על עזה באמצעות הפצצות, הרעבה ומניעת שירותים בסיסיים ממיליוני א.נשים. התופת הזה, בדומה למדיניות ההתנקשויות, לא יכול ולא נועד להבטיח ביטחון אישי לישראליות והישראלים משורה.

ממשלת הדמים דוחפת לעימות צבאי ישיר מול איראן?

דוברי הצבא והממשלה נחפזו אתמול לקחת אחריות על ההתנקשות בביירות, ואף שטרם לקחו אחריות רשמית על ההתנקשות בטהראן, מדובר במהלכים שנועדו לצבור גם נקודות פוליטיות עבור נתניהו וממשלתו — לשכת רוה״מ הפיצה את תמונותיו עם לובשי המדים דקות ספורות לאחר הדיווחים על הפצצה בביירות אתמול והערב (יום ד') נתניהו נחפז לארגן מסיבת עיתונאים. כך מנסה ממשלת הדמים לאסוף מחדש סביב הדגל את הציבור הישראלי, שברובו המוחלט מאחל לנפילתה. אך העיקר במהלכים הללו, מבחינת הזרוע הפוליטית והצבאית של הקפיטליזם הישראלי, שנתון במשבר גיאו־אסטרטגי עמוק מבלי "אסטרטגיית יציאה" ותוכנית ל"יום שאחרי", הוא לשדר מסר ברור של נכונות למלחמה אזורית במספר חזיתות ואף נכונות לגרור את המשטר האיראני לעימות צבאי ישיר.

נראה כי לפחות חלקים בממשלה ובצמרת הצבא, מקווים כי באופן הזה יוכלו גם לרתום מחדש תמיכה פוליטית וצבאית מצד וושינגטון, בתוך דינמיקה של הסלמה אזורית שמשפיעה ומושפעת גם מיריבות בין מעצמות־העל ממערב וממזרח. במקביל להצהרה של סגן שר החוץ הרוסי מיכאיל בוגדאנוב כי ההתנקשות בהנייה היא "רצח פוליטי בלתי מתקבל על הדעת", שר ההגנה של ארה״ב, לויד אוסטין, הבטיח לסייע צבאית לישראל בתסריט הסלמה, בזמן שאוניות קרב אמריקאיות עושות את דרכן לעבר חופי לבנון. מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן, ניסה לתפוס מרחק מההתנקשות בהנייה וטען כי הבית הלבן לא היה מיודע ולא היה מעורב בה. ובכל זאת, משרד החוץ באיראן הבהיר כי הוא רואה בארה״ב כנושאת באחריות לצד ישראל.

הנייה הגיע לאיראן כדי להשתתף בטקס השבעת הנשיא החדש, מסעוד פזשכיאן. ביהירות אין קץ, ההתנקשות בו כאילו מבקשת לדחוף את המשטר האיראני מפעולה באמצעות שליחים, אל עימות צבאי ישיר עם ישראל. סגנו של פזשכיאן, רזא עארף, אמר כי טהראן לא מעוניינת בהסלמה נוספת במזרח התיכון בעקבות ההתנקשות. אך המשטר האיראני יתקשה להבליג. המנהיג העליון, חמינאי, איים כי "זו חובתה של איראן לנקום את דמו של הנייה, כי הוא מת מות קדושים על אדמתנו" ומשמרות המהפכה איימו בתגובה "קשה וכואבת מצד חזית ההתנגדות, במיוחד איראן". גם חבר הלשכה המדינית של החות׳ים, חזאם אל־אסד, הצטרף לאיומים: "ישנו תיאום לגבי התגובה. היא תהיה מקיפה וגדולה בהרבה, בהתאם לגודל האירוע". ההתנקשות בלב ביירות היא כשלעצמה, גם ללא ההתנקשות באיראן, צעד פרובוקטיבי של "שינוי משוואה" מצד שלטון הימין בישראל, שעה שלאורך המלחמה הנוכחית, מזכ״ל חיזבאללה התבטא לא פעם כי על תקיפה בביירות, יגיב ארגונו בתקיפה בגוש דן.

התנקשות במאמצים להגיע לעסקה?

ההתנקשויות הפרובוקטיביות, בדומה להתנקשות במנהיג חמאס סאלח אל־עארורי בביירות בחודש ינואר, מטרפדת, לפחות לעת עתה, את המגעים להסדר הפסקת אש וחילופי שבויים־אסירים ברצועת עזה — אחרי שבועות בהם נתניהו וממשלתו הערימו עוד קשיים שבפני עצמם הצטברו לכדי התנקשות בעסקה. כעת נתניהו וגלנט בחרו להתנקש בהנייה, מי שנחשב לדמות מרכזית בניהול המשא ומתן ובהעברת מסרים בין ממשלת קטאר להנהגת חמאס ברצועה וממנה.

אמירתו של גלנט, כי גם בשעות שלאחר ההתנקשות "ישראל פועלת להשגת מתווה שיאפשר את השבת החטופים", נועדה בעיקר להדוף לחצים, ולצייר תמונה כוזבת כאילו הפרובוקציה שיזם נועדה לקדם עסקה והפסקת אש. שרון ליפשיץ, בתו של החטוף עודד, אמרה בעקבות ההתנקשות כי "יש כאן ניסיון ממוקד של מר הפקרה שעומד בראש הממשלה לא לתת לעסקה לצאת לפועל". במשך השבועות בהם שלטון הימין פעל לטרפד את העסקה, חלק ממשפחות החטופים, דרשו שוב ושוב מיו״ר ההסתדרות, תומך המלחמה בר־דוד, להוביל שביתה כללית במשק. הכרחי להגביר את הלחץ על בר־דוד וראשי ועדים בהסתדרות ובאיגודים אחרים להטיל את משקל העבודה המאורגנת לטובת עסקת חילופים, הפסקת אש ושיקום.

המשך המתקפה הצבאית על עזה וההתחפרות של הצבא הכובש ברצועה לא רק מטרפדות עסקה ומאריכות את משבר המלחמה — הן מעמיקות ומרחיבות אותו. העובדה שהמזרח התיכון קרוב היום למלחמה אזורית יותר מכל נקודה אחרת ב־300 הימים האחרונים היא ביטוי אחד לכך. ביטוי נוסף לעומק המשבר וסכנותיו ראינו מוקדם יותר השבוע, עם מפגן הכוח של הימין הקיצוני, עם ח״כים וחמושים רעולי פנים שפרצו באין מפריע לבסיסי צבא כדי להגן על הפרקטיקות המזוויעות של עינויים והתעללות מינית באסירים פלסטינים.

בשטחי 1967 הוכרזה הבוקר (יום ד') שביתה כללית במחאה על ההתנקשות בהנייה. בירדן, אלפי צעירות וצעירים הפגינו מול שגרירות ישראל בעמאן, תחת דיכוי משטרתי כבד. ככל שיתארגנו עוד מחאות בעקבות ההתנקשות באזור ובעולם, הן יבטאו בראש ובראשונה, התנגדות חריפה לתוקפנות הצבאית ולדיכוי הלאומי של הפלסטינים, שהגיע השנה לשיא ברברי, ולא בהכרח תמיכה מלאה או נלהבת בהשקפותיו ובדרכו הפוליטית של הנייה, חמאס או המשטר האיראני — שכוחות סוציאליסטיים מתנגדים להם ושמייצגים מבוי סתום גם עבור המאבק הפלסטיני לשחרור לאומי וחברתי.

המאבק הזה קשור באופן עמוק למערכה שנחוצה מצד הא.נשים העובדים.ות באזור כדי להביא לסיום המצור, הכיבוש, והדיכוי הלאומי המושלטים על מיליוני פלסטינים, למלחמות אימפריאליסטיות ולהתערבות המעצמות ממערב וממזרח הנשענות על האוליגרכיות בישראל ובאזור. תמורות כאלה יכולות להתאפשר, לא תחת המערכת הקפיטליסטית של היום, אלא במסגרת מאבק לשינוי סוציאליסטי שיבטיח דמוקרטיה וביטחון אישי, על בסיס זכויות שוות לקיום ולהגדרה עצמית ורתימת משאבי המפתח, תחת בעלות ציבורית דמוקרטית, לחיסול אי־השוויון, העוני, מצוקת הדיור, האבטלה ולרווחת הכלל.

את המאבק למען החיים והעתיד של התושבים והתושבות מן השורה בכל האזור, צריך להמשיך לבנות כאן ועכשיו שעה שמיליונים בכל רחבי המזרח התיכון, וגם בישראל, חוששים מפני ההסלמה הצפויה בימים הקרובים. החשש הכבד הזה, רק מחדד את הדחיפות והצורך בהתארגנות להפגנות, לפעולות מחאה ואף לצעדי שביתה חוצי קהילות ומתואמים ברמה הארצית ואף האזורית בקריאה ברורה: לא למלחמה אזורית! לעצור את ההתנקשויות ואת תקיפות הראווה, לא לפלישה ללבנון, לעצור את מרחץ הדמים בעזה — להוציא את כל כוחות הצבא הישראליים מהרצועה, כן להחזרת שבויים ואסירים — 'כולם תמורת כולם', לעצור את מתקפות כוחות הצבא והמתנחלים בגדה המערבית, כן לשיקום עזה, בשליטה דמוקרטית של התושבים, ולשיקום כלל הקהילות הנפגעות, כן למאבק להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, דמוקרטית, סוציאליסטית, ושוות זכויות, ולמאבק לדמוקרטיה ולשינוי סוציאליסטי בישראל ובאזור, תוך הבטחת שוויון זכויות לכל האומות ולכלל המיעוטים.