ממשלת הכיבוש שלחה את כוחותיה החמושים להתקפה בתוככי מסגד אל־אקצא בלילה שבין שלישי לרביעי, 4–5 באפריל — דבר שכידוע נחשב לזרז למלחמה בהיקף רחב. הם ניתקו את החשמל, פשטו על מסגד אל־קיבלי עצמו ותקפו את המתפללים המוסלמים הפלסטינים. במהלך ההתקפה נפצעו כ־200 מתפללות ומתפללים — החל מפציעות מקליעים מצופי גומי ועד לעצמות שבורות. המשטרה מנעה במשך זמן רב מכוחות הצלה להיכנס לפנות פצועים. יותר מ־400 מתפללים נעצרו. התמונות המזעזעות מההתקפה הברוטלית עוררו זעם ברחבי המזרח התיכון. ברביעי בערב, במקביל להפגנות אלפים ברצועת עזה, בשטחי 48' ובגדה המערבית, התקיימו הפגנות של רבבות גם בירדן ובטורקיה. בימים הבאים התארגנו הפגנות בעוד שורת מדינות, מפקיסטן, דרך גרמניה, בריטניה ועד ארה״ב.

ימים ספורים קודם, המשטרה ירתה למוות במוחמד אל־אלעס׳יבי, בוגר לימודי רפואה, בכניסה לאל־אקצא, סירבה לפרסם את הסרטונים וטענה שאין תיעוד של הירי, אף שהתרחש באזור עמוס מצלמות. ועדת המעקב הכריזה על שביתת מחאה ביום ראשון, 2 באפריל, ודרשה ועדת חקירה עצמאית, במטרה למנוע את הטיוח, המאפיין באופן שיטתי מקרים כאלה. אלפים נסעו להשתתף בלוויה ביישוב חורה והמשטרה מנעה מרבים מהם להגיע.

מטרת ממשלת הימין היא להפגין "ריבונות" באל־אקצא ובירושלים המזרחית הכבושה. בד־בבד מתרחש שינוי זוחל בסטטוס־קוו בהסדרי הפולחן במקום עם הגדלת היקף הביקורים של ארגוני הימין הקיצוני היהודי והפרובוקציות הדתיות־לאומניות. בטווח הארוך, קיים חשש רווח גם מפני תרחיש השתלטות מוגברת על אל־אקצא עד כדי החמרת הפגיעה בחופש הפולחן למוסלמים, כפי שקרה במסגד האברהימי (מערת המכפלה) בחברון (לאחר טבח גולדשטיין).

מיליציות פלסטיניות ברצועת עזה הנצורה, בלבנון ובסוריה ירו רקטות בתגובה להתקפה באל־אקצא, והצבא הכובש נשלח להפציץ בתגובה. בכפר פסוטה בצפון נפצע קל אחד התושבים מרסיסי רקטה, ובשדרות רקטה פגעה בבית משפחה. ממשלת הכיבוש החלשה ניצלה באופן ציני את הפחד מרקטות כדי לשנות את סדר־היום ולגייס תמיכה לעוד התקפות צבאיות בעזה ובלבנון. בן גביר קרא "להוריד ראשים" בעזה, בה הוא ושותפיו דחפו למתקפה צבאית רחבת היקף.

פוליטית, הממשלה מעדיפה תסריט של עימות צבאי עם המיליציות הפלסטיניות במקום תסריט של התפתחות מאבק המוני מאורגן. בעוד שמול הטרור המדינתי שמטיל משטר הכיבוש באופן יום־יומי על מיליוני פלסטינים — כשמאז תחילת השנה בלבד נהרגו 95 פלסטינים, בהם 17 ילדים בידי צבא הכיבוש ומתנחלים — יש צורך במאבק המוני מאורגן, ובאמצעים להגנה עצמית במאבק, לרבות הגנה חמושה. אלא שירי רקטות חסר־הבחנה, כמו גם פיגועי ירי נגד אזרחים, אינם מהווים איום על הכיבוש, ואף משחקים לידי בן גביר.

הממשלה חוששת מהתפתחות מחאות ברחוב הפלסטיני. המשטרה תקפה ועצרה מפגינים בחיפה ובשורת רשויות ערביות, בהן אום אל־פחם, נצרת, סכנין וכפר מנדא. מספר העצורים הגיע ליותר מ־20, בהם קטינים. על חלקם נגזר מעצר בית וקנס כספי. צעיר מדבוריה נעצר לאחר שארגן משמרת מחאה ונגזר עליו מעצר בית של 5 ימים ואיסור לדבר באמצעי התקשורת. בחיפה, העורך הראשי של העיתון 'אל־מדינה' קיבל איומים בשיחת טלפון מאדם שטען שהוא קצין בשב״כ ודרש ממנו שלא לפרסם בעיתון הזמנות להפגנות שהתארגנו בעיר.

בזמן שההפגנות בגדה חשופות לדיכוי צבאי קטלני, גם ברצועת עזה התקבלו ידיעות על פציעת אחד המפגינים מירי הצבא הישראלי. החשש של משטר הכיבוש מהתפתחות הפגנות רחבות היקף ניכר גם במעצר פעילים פוליטיים פלסטינים השבוע במזרח ירושלים, דוגמת אלאא אל־ס׳וס', פעילה עצמאית וצלמת עיתונות שנעצרה בביתה, הושמה במעצר בית ונאסר עליה להשתמש ברשתות החברתיות (יש לה כ־130 אלף עוקבים באינסטגרם). צעדים אלה מצטרפים למעצרים המוניים באל־אקצא ולהתקפות אלימות של המשטרה על התקהלויות והפגנות פלסטיניות באזור העיר העתיקה בירושלים.

מאז הקמת ממשלת נתניהו והימין הקיצוני ראינו גם כמה דוגמאות לאופן שבו מאבקים יכולים להפחיד אותה או לגרום לה לסגת. מדובר בממשלה מאוד לא פופולרית, כפי שהראו ההפגנות ההמוניות של ישראלים נגדה ונגד סדר היום של בן גביר וסמוטריץ'. למעשה, זוהי ממשלה חלשה הרבה יותר מכפי שהיא מנסה להצטייר. בין השאר, למשל, ההכרזה על שביתת רעב המונית של אסירים פלסטינים בבתי הכלא של הכיבוש, הובילה לנסיגתו של בן גביר מהתקפות על תנאיהם. לפני כן, הממשלה נסוגה מהרס בניין בו גרים כ־100 איש בוואדי קדום בסילוואן, בזכות השביתות והפגנות המחאה במזרח ירושלים בחודשים האחרונים. בשבוע שעבר הגיע מאבק ארוך טווח גם לניצחון משפחת סמרין בסילוואן, שהביסה בבית המשפט את עמותות המתנחלים וקק״ל שניסו לגרש אותה מאדמותיה, לאחר 30 שנות מאבק מול איומי פינוי והריסה.

מה אפשר לעשות?

הממשלה חוששת מהפגנות גדולות וצעדי שביתה, בפרט של עובדים, כפי שהתרחש כחלק מאירועי מאי 21'. אז צעירים פלסטינים ממזרח ירושלים הובילו הפגנות יחד עם עוד צעירים שהגיעו מאום אל־פחם וממקומות נוספים נגד הפרובוקציות של המשטרה בשער שכם וברחבת המסגדים ונגד הגירוש בשייח' ג׳ראח. המאבקים אז גרמו למפכ״ל הגזען קובי שבתאי ולממשלה לסגת.

שביתת המחאה שאירגנה ועדת המעקב ב־2 באפריל נותרה, בסופו של דבר, סמלית בעיקרה, וללא חיבור למתווה פעולה מתמשך, כפי שקורה בדרך כלל בצעדים מהסוג הזה שמובילה הוועדה. המסחר בחלק מהחנויות הושבת, הרשויות המקומיות השביתו שירותים ובתי ספר, אף שרבים מהם ממילא אינם פתוחים בימי ראשון. מקומות עבודה שלא הושבתו מצד הרשויות או בעלי העסקים, פעלו כרגיל. אולם שביתות במקומות העבודה, כפי שאירע למשל באתרי בנייה במהלך "שביתת הכבוד" במאי 21' — שעלתה לקבלנים הישראלים כ־130 מיליון שקל — יכולות להגביר לחץ. שביתת המחאה הכללית שהתארגנה בתגובה למתקפה בעזה במאי 21' משני צידי הקו הירוק, על רקע הפגנות גדולות ובעזרת משמרות שביתה בכניסה לכפרים ולערים, כללה היעדרות רחבה של עובדים ועובדות ממקומות העבודה, אפילו בלא גיבוי מאיגודי העובדים.

הקמת ועדי פעולה בשכונות, בבתי ספר ובמקומות עבודה יכולה לסייע להרחיב את ההפגנות, לארגן הגנה מפני תקיפות המשטרה והימין הקיצוני היהודי ולתכנן את הצעדים הבאים במאבק. במקומות העבודה שבהם עובדים יהודים וערבים יחד, ועדי פעולה כאלה יכולים לסייע לפתח הסברה ודיון גם עם עובדים יהודים, במטרה לחשוף את השקרים וההסתה של התקשורת הממסדית הישראלית ושל השלטון הישראלי על מציאות הדיכוי והכיבוש, ואף לקדם שיתופי פעולה במאבק מול אותו שלטון ימין קפיטליסטי.

הגנרלים ובעלי ההון ו"ראשי האופוזיציה" הקפיטליסטית הגזענית שהשתלטו על הנהגת המחאה נגד "ההפיכה המשפטית" מנסים להעלים את נושא הכיבוש, אך הוא שב ועלה לסדר־היום עם ההתנגדות לפוגרום המתנחלים בחווארה והביקורת על הגיבוי שנתנו לו הכוחות החמושים של המדינה — מה שהשתקף בקריאה נגד המשטרה: "איפה הייתם בחווארה?" (כלומר, בעת פעולת הטרור שביצעו המתנחלים).

בעקבות ההתקפות באל־אקצא ועזה פרסמה ההתארגנות 'עו״סות דמוקרטיה' יחד עם ארגונים נוספים הצהרה בה כתבו, בין היתר: "ממשלה הפועלת להקמת משמר לאומי שיעמיק את הפגיעה והאפליה כנגד אזרחיה ותושביה היא ממשלה אנטי דמוקרטית". ההתנגדות ל"משמר הלאומי" בראשות בן גביר היא הזדמנות לשכנע עובדים ועובדות, כולל התארגנויות של עובדות סוציאליות, מורות ורופאות הלוקחות חלק במחאה לעמוד בסולידריות עם חברותיהן הפלסטיניות לעבודה במאבקן נגד כל צורות הדיכוי של משטר הכיבוש, כחלק ממאבק רחב — שיחתור לרתום את העוצמה של מעמד העובדים והעובדות בחברה באופן חוצה־קהילות, לשינוי עמוק במציאות החיים. בהקשר הזה, ארגונים שונים, בהם חד״ש, המחזיקה בעמדות הנהגה בהסתדרות, ברשויות המקומיות, בוועדת המעקב ובכנסת, יכולים למשל להשתמש בבמה התקשורתית ובמשאביהם לקידום צעדים בכיוון הזה כדי לחזק את המאבק.

הממשלה הזאת — שתוקפת באל־אקצא, בעזה ובלבנון, יורה למוות במפגינים ומעמיקה את משבר יוקר המחיה, העוני, אי־השוויון ואלימות הנשק — ניצבת גם במקביל בפני מחאה המונית ישראלית. זוהי ממשלה חלשה שהתמיכה בה מתרסקת. אפשר להפיל אותה. צריך לבנות את המאבק לבלימת התקפות הממשלה ולהפלתה, כחלק מהמאבק לשינוי שורשי, העובר בהפלת משטר הכיבוש, הניצול והעוני.