תנועת מאבק סוציאליסטי ניצבת בסולידריות עם העובדים והעניים משני צידי הגדר המשלמים את מחיר סבב הדמים הנוראי והמשבר הקיצוני המתמשך ברצועת עזה.

עד כה דווח על 22 הרוגים פלסטינים ו־4 הרוגים ישראלים, יהודים וערבים. בין ההרוגים, אישה בהריון עם אחייניתה בת השנה ברצועת עזה, ואב לארבעה באשקלון.

בפגיעה ישירה במפעל באשקלון נהרג זיאד אלחמאמדה, נהג משאית בן 49. קרוביו הסבירו כי הוא "יצא לעבוד כרגיל כי אין אצלנו מיגון, הממשלה מפקירה אותנו", והדגישו אל מול חרחורי המלחמה כי "אנחנו לא רוצים לא ילדים ערבים ולא יהודים שייפגעו מההסלמה הזאת".

סוציאליסטים מתנגדים באופן גורף להפצצות ברצועה, לפגיעה בתושבי הרצועה ולהסתה הלאומנית־גזענית, ובו־זמנית, מגנים בתוקף את ירי הרקטות חסר ההבחנה לעבר תושבי ישראל.

פחות מחודש חלף מאז ההסלמה הצבאית הקודמת, בעיצומה של מערכת הבחירות, שאותה ניצח נתניהו עם כמויות של דמגוגיה ביטחונית, כשמנגד לא הוצעה כל אלטרנטיבה ממשית למדיניות "ניהול הסכסוך".

כעת, נתניהו מנצל פוליטית את התקיפות ההרסניות מצד חמאס והג׳האד האסלאמי נגד תושבים ישראלים כדי לתרץ את המשך המדיניות הקיימת, ולגייס תמיכה על בסיס הסתה לאומנית.

ההתלהמות הלאומנית המגיעה מהממשלה וממפלגות הממסד היא לא יותר מספין ציני, המנצל את ההלם והחששות הביטחוניים בציבור הישראלי ומשמש להסחת הדעת מהעובדה שהן לא מייצגות כל פתרון לבעיות החמורות שביסוד סבבי ההסלמה השבים ומתפרצים.

ה"חיסולים" וההפצצות הראוותניות של רבי־קומות המשמשים למגורים ולמסחר בהוראת הקבינט המדיני־ביטחוני של נתניהו נועדו להגן על יוקרה ולצייר את הממשלה כ"מטפלת בבעיה". אך לא מדובר בצעדים להגנה על שלום הציבור הישראלי אלא בחלק מהבעיה עצמה. הפעולות האלו נועדו בשורה התחתונה להגן על המשך סטטוס־קוו של גיהינום, בזמן שמה שנדרש הוא שינוי עמוק במציאות החיים משני צידי הגדר.

נתניהו התרברב ערב הבחירות כי "יותר מ־300 פלסטינים נהרגו על הגדר", וטען כי ממשלתו "[הפעילה] כוח בצורה מושכלת וחזקה". המדיניות שחגג כ"מושכלת", של ירי במפגינים לא חמושים, ובהם בני־נוער רבים, הייתה חלק מההידרדרות החמורה במשבר ברצועה, המתפוצצת שוב בסבב ההסלמה הנוכחי.

בממשלת נתניהו לא היו מוכנים אפילו לבסס הפסקת־אש מסודרת לאורך השנה האחרונה, שכן הם אינם מוכנים לסגת באופן מהותי ממדיניות המצור הכופה עוני ומצוקה על שני מיליון בני־אדם.

נתניהו חזר לשלטון ב־2009, אחרי מלחמה בעזה, עם הבטחה צינית ל"פתרון צבאי". מאז, המצור, הדיכוי הצבאי הכבד של הפגנות מחאה נגדו, והמשך יהיר של הכיבוש והשליטה בחייהם של מיליוני פלסטינים נטולי זכויות, הובילו לרשימה בלתי נגמרת של משברי דמים ולמחיקת כל אופק לשלום.

מול מציאות הדמים הזאת נדרש מאבק לאלטרנטיבה שפויה, החל מצעדי מחאה מיידיים של תושבים יהודים וערבים, בסולידריות עם העובדים והעניים משני צידי הגדר, נגד ההפצצות וההידרדרות הנוספת, נגד השקרים על "פתרון צבאי", נגד המצור, ולמען הבטחת צדק חברתי ושלום צודק.

המאבק הזה הוא חלק מהמאבק לבניית אלטרנטיבה לממשלת ההון וההתנחלויות, למען שינוי סוציאליסטי שיבטיח חיים ברווחה, בשוויון ובביטחון, והכרה בזכויות שוות לקיום ולהגדרה עצמית לשני העמים.