מפלגתה החדשה של אורלי לוי־אבקסיס זוכה ב־5–8 מנדטים בסקרי דעת הקהל, וזאת לפני פרסום מצע או רשימת מועמדים.

נראה שהתמיכה בלוי־אבקסיס נובעת בעיקר מהרצון של חלקים בציבור לראות מפלגה "חברתית" שתעסוק בבעיות היומיום. בנוסף, לצד האהדה הציבורית לרעיון של מפלגה בראשות אישה מזרחית, היא עצמה גם נתפסת בעיני חלק מהציבור כחברת כנסת ישרה ו"חברתית".

לוי־אבקסיס כיהנה ב־9 השנים האחרונות כח״כית מטעם 'ישראל ביתנו'. כחלק מפעילותה, היא העלתה לסדר היום נושאים כגון מצוקת הדיור הציבורי והצורך בהגנה על נפגעות תקיפה מינית ועל ילדים ונוער בסיכון. עם זאת, היא תמכה בהצעות החוק הגזעניות של ליברמן. גם לאחר שפרשה מהמפלגה, הצביעה בעד "חוק הלאום" והמשיכה להיות חברה ב"שדולת ארץ ישראל" בכנסת, הפועלת למען ההתנחלויות, בראשות הח״כ סמוטריץ׳.

לוי־אבקסיס הצהירה, כחלק ממסע יחסי הציבור סביב הכרזת המפלגה, שבניגוד לנתניהו, גבאי ולפיד, לה אין חברים בעלי הון ואין לה גם כוונה לרכוש כאלו. אך בין התורמים למפלגה שלה נמצאים גם גבי בוגנים, בעליה של חברת נדל״ן, קבלן התשתיות גיל אריש ואיש העסקים עמיר מילוא.

לא הייתה אופוזיציה

בתקופה בה כיהנה לוי־אבקסיס כח״כית ב'ישראל ביתנו', הייתה המפלגה שותפה בכל הממשלות, כולל בשלוש הקואליציות האחרונות של נתניהו. בבחירות 2013 המפלגה אף הייתה חלק מרשימה משותפת עם הליכוד.

לוי־אבקסיס טוענת שהיה לה חופש פעולה במפלגתו של ליברמן — מפלגה שקידמה לא רק התקפות חריפות על הציבור הפלסטיני ועל חירויות דמוקרטיות אלא גם הפרטה והתקפות על העבודה המאורגנת. בראיונות היא מזכירה כיצד הצביעה ב־2013 נגד הקיצוצים בתקציב הגזירות של שר האוצר דאז לפיד ונגד מתווה הגז.

אבל במבחן התוצאה, הפעילות הפרלמנטרית שלה לא שינתה את התמונה הרחבה — התרחבות הפערים החברתיים והעמקת העוני בקרב משפחות עובדות — וגם לא עזרה לבלום אף התקפה משמעותית של שלטון נתניהו על ציבור העובדים. שינויי החקיקה עליהם היא חתומה הם במהותם קוסמטיים. הם לא הוזילו את מחירי הדיור ולא העלו באופן משמעותי את מלאי הדירות בדיור הציבורי. שינויים חוקיים אחרים שהיא חתומה עליהם — כגון הנגשת מוקדי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית — הושגו בזכות מאבקים בשטח ושינויים בתפיסות הכלליות בציבור.

וגם לא מתכוונת להיות

בראיונות לרינו צרור (גל״צ, 24.4) ולדקל וסגל (גל״צ, 26.4), לוי־אבקסיס לא פסלה הצטרפות לממשלת ימין ניאו־ליברלית עתידית כלשהי, כולל בראשות נתניהו, והצהירה שהייתה רוצה להיות שרת הרווחה או האוצר. היא אמרה גם שתוביל אג׳נדה חברתית באופן אחראי "מבלי לסכן את הכלכלה" — כלומר מבלי לסכן את האינטרסים של האליטה הקפיטליסטית. בהתאם לכך, היא נמנעה עד היום מהבעת תמיכה בהלאמת משאבי הטבע ובמיסוי על בעלי הון. בנוסף, היא מקפידה להימנע מתמיכה במאבקים של עובדים ועניים מהשכבות המדוכאות ביותר — מבקשי המקלט, תושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב והציבור הפלסטיני.

כשנשאלה בראיון ל'ידיעות אחרונות' על עמדתה ביחס לכיבוש, היא התנגדה לסיפוח הגדה לישראל, אבל לא התנגדה לכיבוש ולהתנחלויות, וגם לא תמכה בהקמת מדינה פלסטינית. בסך הכול, דומה לקו של ליברמן.

כל זה מבהיר כי בדומה לקמפיין השקופים של דרעי, לוי־אבקסיס יכולה להשתמש בקולות של אלה שמאסו במדיניות של נתניהו והליכוד כדי לחבור לקואליציה חדשה בראשותם. או בדומה ללבני ולפיד ב־2013, לקרוץ גם למצביעים שנוטים שמאלה, בשביל לחזק ממשלת ימין.

נחוצה אלטרנטיבה

כדי לייצג את האינטרסים של האנשים העובדים מול הדורסנות של ממשלת ההון דרושה אופוזיציה שתציב אלטרנטיבה למערכת הקפיטליסטית עצמה, ותיתן גב וקול פוליטי למאבקים שמתעמתים ראש בראש עם האינטרסים של בעלי ההון. מפלגה כזו בהכרח תהיה חייבת להיות בנויה על סולידריות בין אנשים עובדים יהודים וערבים, ולהתנגד לכיבוש ולהתנחלויות. התמיכה המסוימת במפלגה החדשה של לוי־אבקסיס מעידה בעיקר על הוואקום הקיים בשדה הפוליטי ועל הצורך הדחוף לפעול למען הקמת רשימת שמאל סוציאליסטית לקראת הבחירות הקרובות.