מאז שנת 2011 נרצחו בישראל 126 נשים, כ־40% מתוכן ערביות, כאשר הערבים הם 20% מהאוכלוסיה. כלומר, הסיכוי של אישה ערבייה להירצח גבוה כמעט פי 4 מהסיכוי של אישה יהודייה — זה אחד הנתונים המזעזעים שהוצגו בהרצאתה המרתקת של סמאח סלאימה, מנהלת עמותת נע״ם (׳נשים ערביות במרכז׳), ופעילה מרכזית במאבק הנשים הערביות נגד אלימות ורצח על רקע מגדרי.

סניף מרכז של תנועת מאבק סוציאליסטי אירח את סמאח להרצאה ודיון לפני מספר שבועות, על רקע הפגנות מעוררות השראה של נשים ערביות נגד רצח ואלימות על רקע מגדרי, ונגד אזלת היד של הרשויות, שהתקיימו בחודשים האחרונים בלוד, ביפו ביישוב חורה ועוד.

"כשמאבדים את הביטחון לא הולכים לתיכון"

בפתיחת הרצאתה, סמאח הסבירה את הרקע וההקשר הרחב לתופעה של רצח נשים בחברה הערבית בישראל. דרך הסיפור האישי שלה, סמאח הראתה כיצד אירועי הנכבה של 1948 ממשיכים להשפיע גם על הדור השני והשלישי של הציבור הפלסטיני בישראל. חלק מבני משפחתה נעשו פליטים באירופה ואינם יכולים לשוב לארצם, והחלק הנוסף במשפחה, אליו היא משתייכת בעצמה, נעשו עקורים פנימיים, ללא אדמה או רכוש.

המשפחה לא יכלה לתת גב כלכלי משמעותי לסמאח ולאחיותיה אך התעקשה שהן ירכשו מקצוע והשכלה, למרות מציאות של אפליה לאומית, מחסור ועוני.

המפגש הראשון של סמאח עם רצח נשים היה כשבגיל 16 אחת מבנות כיתתה "נעלמה" בלי שאיש היה מוכן להסביר לאן ומדוע. רק לאחר שהעלתה שאלות וחקרה את העניין נחרדה סמאח לגלות שבת כיתתה נרצחה, ככל הנראה בידי בן־משפחה.

במהלך עבודתה כעובדת סוציאלית במזרח ירושלים הכבושה, ולאחר מכן בלוד וברמלה, היא נתקלה בעוד מקרים מזעזעים של רצח נשים, אך כשניסתה למצוא דרך להיאבק נגד התופעה, היא לא מצאה אף גורם שהציע מענה אפקטיבי.

לכן היא החליטה ליזום בעצמה פעולות נגד רצח הנשים. לא הכול עבר חלק. בתחילת הדרך היא נתקלה בהתנגדות גם מחלק מהגברים בהנהגה המקומית בעיר לוד. הם ניסחו כנגדה מכתב תלונה והאשימו אותה כי היא "העצימה את הנשים יתר על המידה", "הפרה את ההרמוניה במשפחות" וגרמה "להגברת תופעת האלימות". סמאח מסגרה את המכתב ששמור אצלה עד היום.

אחת מהיוזמות שהיא הובילה היתה לארגן כנס נגד אלימות כלפי נשים בלוד, לאחר רצח אחת הנערות בעיר, בהשתתפות אמה. הכנס נתקל באיומים ממשיים מצד מי שהיה ככל הנראה רוצח הנערה שהבטיח כי "יגיע רעול פנים עם נשק" וכי "יהיה דם". סמאח פנתה למשטרה, אך במקום לתפוס את מי שרצח את הנערה ואיים על קיום הכנס, במשטרה המליצו לבטלו "לטובת ביטחון הציבור"! לאחר הפעלת לחץ משמעותי, המשטרה הסכימה לבסוף לאבטח אותו והכנס התקיים. מאות נשים וגברים הגיעו להשתתף ולתמוך באמה של הנערה. זה היה צעד חשוב קדימה במאבק.

סמאח הסבירה בהרצאה את החשיבות ארוכת הטווח של פעולות מהסוג הזה. כל רצח של אישה משפיע גם על מעגל שלם מסביבה: חברותיה לרוב נושרות מהלימודים כתוצאה מאובדן הביטחון האישי — "כשמאבדים את הביטחון לא הולכים לתיכון" — וקרובות המשפחה של הנרצחת מתחילות "להיכנס לתלם" כפי שתיאר זאת אחד הגברים האלימים שסמאח ציטטה.

תוך כדי הניסיונות לעודד נשים להיאבק נגד רצח קרובות משפחה, ניתן היה לראות שלאימהות לבד קשה למחות על רצח בנותיהן, אבל בחיבור של כמה מקרים יחד, הקבוצה נותנת כוח למשפחות לדרוש צדק עבור כולן. העניין הוא, כפי שהסבירה סמאח, שגם כשנשים דורשות צדק ואת הוצאת האמת לאור, הן לרוב נתקלות ב"כתף קרה" מצד הרשויות.

"בעיה פנימית של החברה הערבית"?

במשך שנים, היחס של התקשורת המיינסטרימית בישראל לנושא של רצח נשים ערביות היה כאל "בעיה פנימית" של החברה הערבית, שכביכול אינה מושפעת מהמצב הכללי בחברה בישראל וממדיניות השלטון. סמאח היתה שותפה לקבוצה של נשים ערביות שפעלו כדי לשנות זאת. ההפגנות שהתארגנו בנושא, מאמרים שנכתבו בעברית על־ידי פעילות פמיניסטיות ערביות ודיונים בכנסת שינו גם את אופן הסיקור.

אחת הדרכים להדגיש שהגורמים לבעיה קשורים באופן ברור גם למדיניות היתה להצביע על האפליה כלפי הציבור הערבי בטיפול בתלונות: 70% מהנשים שנרצחו התלוננו במשטרה אך המשטרה לא עשתה דבר. התוצאה היא מקרי רצח שניתן היה למנוע ובין השאר גם חוסר הרתעה של רוצחי הנשים.

רוב מקרי הרצח של נשים ערביות לא פוענחו כלל והרוצחים לא ישבו בכלא. סמאח סיפרה על מקרה מקומם במיוחד בו השופט בתיק רצח של אישה ערבייה נאלץ לנזוף בשוטרים לאחר שבמשך ארבעה דיונים הם לא הגיעו לתת עדות.

בנוסף, רוב מקרי הרצח התבצעו בנשק חם, פעמים רבות עם משתיק קול, על־ידי רעול פנים — כך שהם לא נעשו ברגע של אובדן שליטה אלא דרשו תכנון מראש. לדברי סמאח פעם גם נבחרי הציבור הערבי־פלסטיני בישראל הפרידו בין רצח נשים לרציחות ולפשע בכלל, "אבל היום אנחנו מדברים על 1,200 אזרחים ערבים שנרצחו בידי אזרחים ערבים", מה שמעיד על בעיה רחבה שקשורה באופן ישיר למשבר החברתי שמתפתח בהשפעת העלייה בעוני ואפליה לאומית קשה. סמאח הדגישה כי יש גם "בעיה של חימוש יתר, או נשק בלתי חוקי שזמין מאוד. זאת לא אלימות מגדרית נטו אלא אלימות מגדרית עם נשק זמין".

"שריר הסולידריות"

סמאח שיתפה את הקהל באתגרים איתם מתמודד עכשיו המאבק. היא סיפרה על ההפגנה שהתקיימה לזכר דועאא אבו שרך, בה היא וחברותיה היו צריכות להיאבק פיזית על השימוש במערכת ההגברה מול נציגים של התנועה האסלאמית כדי להוביל סיסמאות הקשורות לרצח נשים.

"דווקא בשיא גל הגזענות נגד החברה הערבית אנחנו לא מרפות מהמאבק שלנו, בכל התבטאות של חבר כנסת או מישהו מוועדת המעקב שמתבטא בצורה פוגענית כלפי נשים", הסבירה סמאח. כמו כן, היא ציינה איך ההצלחה של ההפגנות מובילה גם גברים צעירים לנסות להצטרף למאבק ולהיות חלק מההתעוררות הפמיניסטית בחברה הפלסטינית.

בתגובה לשאלות שעלו מהקהל לגבי האפשרות לשיתופי פעולה ולשילוב כוחות לטובת מאבק רחב יותר, והאם למשל יהודיות ויהודים יכולים להגיע לחזק את ההפגנות, סמאח אמרה שלדעתה כל מי שרוצה מוזמנת כי במאבקים פמיניסטיים יש מקום לכל מי שמזדהה עם המסר. לדבריה, "ככל שמאמנים את שריר הסולידריות, המאבק בין זהויות הולך הצידה".