כ־2,000 בני־אדם, בהם צעירים רבים ומשפחות, לקחו חלק אתמול (שלישי) בצעדת השיבה השנתית. הצעדה נערכה הפעם אל אדמות הכפר ההרוס אל־כאברי, בסמוך לקיבוץ כברי באזור נהריה.

צעדת השיבה היא אירוע מחאה ומאבק למען זכותם של הפליטים הפלסטינים שגורשו מבתיהם במסגרת זוועות הנכבה הפלסטינית לשוב. במלחמת 1948 הוביל המשטר הישראלי תוכנית גירוש שמטרתה להוציא כמה שיותר פלסטינים מהגבולות המתהווים של מדינת ישראל וליצור רצף טריטוריאלי יהודי ברוב השטח. הנכבה הפכה את רוב הפלסטינים לפליטים, כאשר סדר־גודל של 700 אלף תושבים גורשו וברחו למדינות השכנות, לגדה המערבית ולעזה ולא הורשו לחזור לבתיהם.

קבוצה קטנה יותר הם "עקורי הפנים" שגורשו מכפריהם אך נשארו בתוך גבולות ישראל. ישראל אוסרת על פליטים אלה וצאצאיהם — כיום כ־300 אלף בני אדם — לחזור לבתיהם המקוריים, אף שרבים מכפריהם יושבים על שטחים פתוחים לא מיושבים או בפארקים ויערות של קק״ל.

ועד ההגנה על זכויות עקורי הפנים אירגן גם השנה את צעדת השיבה המסורתית. האלפים שמגיעים לצעוד בכל שנה לא דורשים רק את זכות הפליטים הפלסטינים לשוב לבתיהם אלא גם את עצירת מדיניות "הנכבה המתמשכת". כלומר המשך ההיגיון של מדיניות "ייהוד" השטח שמתבטאת כיום בצורה של הריסות בתים, חנק תכנוני של היישובים הערביים, "טרנספר זוחל" במזרח ירושלים באמצעות שלילת תושבות מפלסטינים ועוד. במקרה של תושבי הנגב הבדואים מדובר גם בתוכניות טרנספר חדשות, שמאיימות לגרש עשרות אלפי תושבים מבתיהם, להרוס את כפריהם ולהעבירם לשטח מצומצם חדש (זו למשל היתה מטרת תוכנית פראוור, שניסו לקדם שתי הממשלות הקודמות).

הדוגמה של אום אל־חיראן, כפר בדואי שתושביו גורשו בנכבה מוואדי זובאלה ועכשיו עומדים בפני תוכנית גירוש נוספת, מדגישה שמדיניות ה"ייהוד", שהיתה גם הקו המנחה באירועי הנכבה, ממשיכה כיום. בשנה שעברה צעדת השיבה התקיימה על אדמות אותו הכפר, ואדי זובאלה. מוחמד כיאל מוועד ההגנה על זכויות עקורי הפנים אמר אז ל'טלוויזיה החברתית': "באזור הנגב נמשכת מדיניות הטיהור האתני, הריסת הבתים והפקעת האדמות. ואנחנו באים לכאן להדגיש את זכות השיבה של העם הפלסטיני ושל העקורים והפליטים, זכות השיבה של ואדי זובאלה וזכותם של תושבי אום אל־חיראן להישאר בבתים שלהם".

המשמעות של מדיניות הנישול והטיהור האתני מאז 1948 ועד היום היא החרפת המצוקות החברתיות הבסיסיות של מיליוני פלסטינים משני צדי הקו הירוק ובפזורה, ולכן גם החרפה והעמקה של הסכסוך הלאומי. קו ישיר מחבר בין הבעיות היומיומיות של מצוקת הדיור הקשה ביישובים הערביים בישראל לבין מדיניות הנישול המתמשכת מאז אירועי הנכבה ועד היום. בנוסף, לעקירה ההיסטורית של הפליטים ולמדיניות המשטר הישראלי, כמו גם מקביליו באזור, יש תרומה מכרעת להנצחת העוני, המחסור והמצוקה במחנות הפליטים הפלסטינים בעזה הנצורה, בגדה, בסוריה, בירדן ובלבנון.

כל ממשלות ישראל ניסו להתעלם משאלת הפליטים או לפזר אשליות כאילו מיליוני הפליטים הפלסטינים ייוותרו על זכויותיהם ודרישותיהם הפוליטיות ללא מאבק. אך בפועל, פתרון אמיתי ושורשי לסכסוך שיאפשר חיים בשלום וביטחון לישראלים ולפלסטינים כאחד חייב לכלול הכרה בזכות השיבה ופתרון אמיתי למיליוני העובדים והעניים הפלסטינים במחנות הפליטים.

תעמולת המשטר הישראלי לאורך השנים מתבססת על משחק סכום אפס — "זה אנחנו או הם". כלומר שישראלים יהודים לא יוכלו לחיות בשלום, ברווחה ובביטחון במקרה של שיבת הפליטים הפלסטינים. מדובר בתעמולת הפחדה. פתרון צודק לפליטים בהחלט יוכל להתממש בתהליך של הסכמה, וללא יצירת כל עוול חדש. בסופו של דבר, יש מספיק שטח ומשאבים בין הירדן לים כדי לקיים עוד מיליוני בני אדם שיחזרו במסגרת המאבק לשלום ולשינוי סוציאליסטי של האזור. כלומר, הכלכלה הקפיטליסטית של ישראל מבוססת על מחסור ומצוקה חברתית שחמורים בכמה רמות כשמדובר במחנות הפליטים הפלסטינים. אבל פתרון מוסכם, שיתבסס על תכנון דמוקרטי ורציונלי של הכלכלה יאפשר לא רק פתרון צודק לפליטים אלא בכלל למיליוני הפלסטינים והישראלים, ויאפשר להשתמש במשאבים הקיימים כדי להבטיח תנאי מחיה שווים וטובים הרבה יותר עבור הפלסטינים והישראלים כאחד.