היום (28/4) מצוין ברחבי העולם יום הזיכרון הבינלאומי לקורבנות תאונות העבודה.

לפי נתונים שאספה ופרסמה הקבוצה למאבק בתאונות בניין: 11 עובדים נהרגו בישראל מתחילת 2017 בענף הבנייה והתשתיות, בנוסף ל־48 בשנת 2016. אלפים נוספים נפצעו. הדס תגרי, ממובילות הקבוצה, כתבה כי "אתרי הבנייה בישראל ממשיכים להוות שדות קטל ושטחי הפקר. שיעור העובדים הנהרגים מכלל המועסקים בענף הבניין עולה פי כמה על השיעורים במדינות מערביות". זוהי עדות מצמררת לברוטליות של הקפיטליזם הישראלי.

71% מהקורבנות בענף הבנייה והתשתיות הם ערבים־פלסטינים (אזרחי ישראל ותושבי השטחים הכבושים), 17% יהודים (בעיקר יוצאי ברה״מ) ו־12% מהגרי עבודה. הם אלה שנמצאים בתחתית שרשרת המזון בענף, בעוד הקבלנים, חברות הבנייה וכרישי הנדל״ן ממשיכים לגרוף רווחים על חשבונם, וממשלת ההון ממשיכה לעצום עין.

ענף הבנייה גובה את רוב רובם של קורבנות תאונות העבודה, אולם הבעיה לא נגמרת שם. לפי דוח הביטוח הלאומי ומשרד הכלכלה בשנת 2015 לדוגמא נהרגו 10 עובדים בתעשייה, 8 עובדים בענפי השירותים והמסחר ו־2 עובדי חקלאות, לצד 34 עובדים בענף הבנייה. ב־2016 נהרגו לפחות 8 עובדים בתעשייה, וייתכן שמדובר במספר גבוה יותר, שכן נתונים סופיים אודות שנת 2016 טרם פורסמו.

בשנה האחרונה עלתה המודעות הציבורית לנושא, בעיקר תודות להתארגנויות הראשוניות והמאבקים של המנופאים ופקחי הבנייה ולפעילות של פעילים חברתיים וארגונים כמו הפורום למניעת תאונות עבודה, הקבוצה למאבק בתאונות בניין ועוד. מאבק המנופאים הצליח לגרום להסתדרות להכריז — לראשונה בישראל — על סכסוך עבודה בענף הבנייה, והמנופאים הצליחו להשיג הסכם קיבוצי חדש שמבטיח שיפור בתנאיהם ובנוהלי הבטיחות.

אבל הממשלה אינה נוקפת אצבע והקטל ממשיך. מספר פקחי הבנייה נותר מזערי — רק 17 בכל הארץ. חוקי הבטיחות בעבודה אינם נאכפים, ונותרים כאות מתה. גודל המחדל והמאבקים בנושא, אילצו אפילו את היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט להאיץ במפכ״ל אלשיך, ובשרים כחלון, כץ וארדן להקים יחידת חקירות חדשה שתעסוק בתאונות בענף הבנייה. אך הניסיון מלמד שהעובדים לא יכולים לסמוך על הממסד שיגן על חייהם.

המנופאים הציבו דוגמא. כעת, ההסתדרות צריכה לפעול בנמרצות ולהשקיע משאבים בארגון העובדים בענף בוועדי עובדים ואיגודים מקצועיים נבחרים, פעילים ואפקטיביים, ולא להסתפק בחתימת הסכמים ענפיים עם התאחדות הקבלנים, בחלוקת זכותונים וכו'.

למעשה, נהרות הדם של העובדים ואגמי הדמעות של המשפחות היו צריכים להפוך מזמן לנחשול גדול של מאבק בהובלת ההסתדרות. איציק מויאל ושאר ראשי הסתדרות העץ והבניין צריכים להחזיר את המפתחות ולפנות את מקומם לטובת נציגי עובדים פייטרים, שייבחרו באופן דמוקרטי.

ביום הזה אנו זוכרים את המתים, ואת הסיבות למותם, ונלחמים על סביבת עבודה וחברה בטוחה מפני מירוץ הרווחים הדורסני של הקפיטליזם.