תקופה חדשה של מאבק נפתחת בצרפת. עד לאחרונה, המיאוס הרוחש בקרב עובדים ועובדות התבטא בשורה של מאבקים, מבודדים אמנם אך רבים, במקומות העבודה — נגד איומי סגירה, פיטורים והרדיפה הגוברת אחר נציגי עובדים. ובמקביל, תלמידים אירגנו שביתות וצעדות מחאה, בייחוד נגד גזענות. עכשיו הזעם והמאבקים השונים מתלכדים יחד, ונחוצה ביותר התארגנות חזקה שתוכל לגייס שכבות נוספות לפעולה ולהציב אסטרטגיה לניצחון במאבק.

ארגוני העובדים פתחו בעיצומים ובשביתות והצטרפו להפגנות המחאה שהתארגנו נגד השינויים בחוקי העבודה. הממשלה ה"סוציאליסטית" של פרנסואה הולנד מנסה לקדם חקיקה שתבטל את ההגבלות הקיימות על שעות העבודה השבועיות ותקל על מעבידים לפטר ולהגביר את עומס העבודה. ביום הפעולה הארצי שנערך ב־31 במרץ לקחו חלק לפי הערכות שונות בין כמה מאות אלפים לכ־1.4 מיליון בני־אדם שצעדו בשורה של ערים ברחבי צרפת. גם תלמידי תיכון זועמים הצטרפו למחאה — רבים מהם חוששים שלא יהיו מישרות זמינות עבורם גם אם יגיעו לאוניברסיטה ויעברו את כל ההכשרות הנדרשות.

ב־9 באפריל הכריזו ארגוני העובדים והסטודנטים על יום פעולה נוסף ומאות אלפי עובדים וצעירים יצאו שוב להפגין. בפריז החליטו עובדים וצעירים רבים להצטרף למפגינים שהחלו להתכנס מדי לילה בכיכר הרפובליקה, תחת הכותרת "Nuit Debout" ("התעוררות לילה"), כדי להשמיע קולות מחאה על המצב ולפתח דיון סביב רעיונות שונים ולגבי צעדים לקידום המאבק. הדוגמה הזאת התפשטה לערים נוספות, ואפילו לבריסל שמעבר לגבול.

אף שהיו התכנסויות שהותקפו בצורה קשה על־ידי המשטרה, שניסתה לפזרן, בכל זאת המשיכו להתארגן אסיפות תדירות, עם "מיקרופון פתוח" שמאפשר לכל ה"זועמים" להשמיע את קולם. התנועה הזאת בינתיים אמנם אינה גדולה כמוהן, אך הושוותה כבר לתנועות ה"זועמים" בספרד וה־Occupy בארה״ב ב־2011.

לצרפת עצמה יש היסטוריה של מאבקים עוצמתיים, ואף שבלתי אפשרי פשוט "להצית" מהפכה, ראוי להזכיר את הניסיון של 1968, השנה שבה הפגנות סטודנטים היו הגפרור שהצית תנועה מהפכנית של עובדים ועובדות שהציבה איום קיומי עבור הקפיטליזם שם. כיום ישנה דחייה ברורה של חברה שמתנהלת על־ידי העשירים והאליטה היהירה, והזעם הזה בצרפת מועצם ומלווה בתחושת נבגדות בשל העובדה שממשלה של המפלגה ה"סוציאליסטית" היא שמוציאה לפועל את המדיניות המשרתת את בעלי ההון.

התמיכה בהולנד היא כבר "הנמוכה ביותר עבור נשיא מכהן בהיסטוריה המודרנית של צרפת" (רויטרס). הוויתורים הזעירים שסיפקה הממשלה בתוכניתה להרעת תנאי העבודה וההצעה להעברת תקציבים מסוימים לסטודנטים לא צפויים לפייס את המפגינים. להפך, הם עשויים אף לדרבן צעדי מאבק נוספים וגדולים יותר. המצב מתפתח במהירות ועובדים רבים מרגישים שיש לצאת לשביתה כללית מתחדשת, כלומר ללא הגבלת זמן.

פדרציות איגודי העובדים הכריזו על ה־28 באפריל כיום שביתה נוסף, וכמעט כל שכבות החברה נשאבות לתוך העימות הזה. הרוחות מרעידות קודם כל את צמרות העצים — אותם מפגינים ומפגינות שמוכנים להעביר את הלילה ברחובות. אולם הכוח המכריע לשינוי, והעוצמתי ביותר גם כיום, הוא מעמד העובדים הצרפתי. עם חיבור לרעיונות סוציאליסטיים אמיתיים, ולא לניאו־ליברליזם של הנשיא הולנד וראש הממשלה ואלס, העובדים והעובדות בצרפת יכולים להוביל מאבק פוליטי לשינוי שיהדהד בשאר אירופה וברמה הבינלאומית.