מעל 31 ישראלים ו־174 פלסטינים נהרגו מאז תחילת אוקטובר, וסופו של סבב הדמים הנוכחי לא נראה באופק. צעדי הממשלה בחודשים האחרונים רק החריפו את המצב, שעלול להתלקח למרחץ דמים של ממש.

הממשלה מנצלת באופן ציני את הפחד הביטחוני של הציבור הישראלי ואת המשבר האזורי לביצור משטר הכיבוש וההתנחלויות בשטחים הפלסטיניים. "בעת הזו צריך לשלוט על כל השטח בטווח הנראה לעין" — הכריז נתניהו בישיבת ועדת החוץ והביטחון בכנסת. יו״ר "האופוזיציה" וראש המחנה הציוני, הרצוג, הדהד את דבריו: "כיום מעשית אי אפשר ליישם הסכם על שתי מדינות בטווח המיידי". כלומר מלחמת ה"אין ברירה" להגנת הכיבוש וההתחלויות חייבת להימשך.

התוכניות של הרצוג ונתניהו מתנגשות חזיתית עם השאיפות של דור שלם של צעירים וצעירות פלסטינים, שנולד למציאות של משטר צבאי חונק הגוזל ממנו את העתיד, ללא שום שינוי מובטח באופק.

"כשנתניהו או ליברמן עולים לשידור בטלוויזיה ואומרים שלא תהיה מדינה פלסטינית, אני מבין שאין לי עתיד, שזכות הקיום שלי פה היא אפס, שאין ערך וסיבה לחיים שלי " — כך הסביר מוחמד א־תמימי, עיתונאי בן 26, מהכפר נאבי סאלח בגדה, בראיון לאתר החדשות NRG 5.2 את תחושות הייאוש והמיאוס של הצעירים פלסטינים מהמצב הקיים. אותו ייאוש קיצוני, שנתניהו והרצוג למעשה מציעים להנציח, הוא שדוחף בין השאר, יחידים מבין אותם צעירים ללכת בנתיב ההרסני של תקיפות חסרות אבחנה נגד ישראלים.

הממשלה, ראשי הצבא והשב״כ רואים במיאוס הגובר של הצעירים הפלסטינים מהמצב הקיים מכשול בפני המשך הכיבוש והרחבת מפעל ההתנחלויות. כדי להמשיך לשמר את הסטטוס קוו הדכאני בשטחים, הממשלה מנסה "להרתיע" את אותם צעירים מכל סוג של מאבק בכיבוש ובייחוד מנתיב של התקוממות המונית ופעולות המוניות דוגמת הפגנות וצעדות, צעדי שביתה, הפרות עוצר המוניות וכו׳. הדבר נעשה באמצעות הכבדת הדיכוי.

ענישה קולקטיבית

במהלך החודשים האחרונים הצבא, בהנחיית הממשלה, הטיל סגרים וכתרים על שכונות וכפרים פלסטינים במזרח ירושלים ובגדה, על העיר חברון ועל היישובים הפלסטינים הסובבים אותה. בתחילת פברואר הצבא אף הטיל סגר של יום אחד על רמאללה, על כל 280 אלף התושבים הפלסטינים שמתגוררים בעיר וביישובי הלוויין שלה. צעדים אלה הוכרזו כתגובה לאירועי דקירה וירי שבוצעו על ידי צעירים שיצאו מאותם יישובים. אלא שהאופי השרירותי של ההכרזות על הטלת והסרת הסגר, מצביע על כך כי מדובר בענישה קולקטיבית שאין לה שום קשר למניעת פעולות טרור.

הסגרים והכתרים, מצטרפים להריסות בתים, הקלת הוראות הפתיחה באש, מעצרים המוניים כולל של ילדים בין 10–8 — כל אלה נועדו לשמר את המשך הכיבוש ומפעל ההתנחלויות.

אך הסטטוס קוו הישן מתפורר ומשטר הכיבוש בשטחים נמצא במשבר חריף: לאור ההרכב של ממשלת נתניהו והכרזותיו, להמונים הפלסטינים אין ציפייה שסבב נוסף של משא ומתן מול הרשות הפלסטינית יביא להתקדמות כל שהיא לעבר הקמת מדינה עצמאית. במקביל, כל הבטחותיו של נתניהו ושל שותפיו לממשלה לציבור הישראלי להחזרת הביטחון והשקט עלו בתוהו.

מסקר "מדד השלום" שנערך בחודש ינואר עולה כי 60% מהציבור היהודי לא מסכים עם הקביעה כי "המצב של הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא אולי לא נוח אבל אפשר להמשיך בו עוד שנים רבות מבלי שהדבר יפגע בביטחונה ובקיומה של ישראל" — כלומר מרבית הציבור חולק על תפיסת "ניהול הסכסוך" של ממשלת נתניהו. מצד שני הסקר מעיד גם על חוסר אמון, הן בקרב הציבור היהודי והן בקרב הציבור הערבי־פלסטיני, במציאת פתרון כלשהו.

זוהי, בין השאר, תוצאה של היעדר אלטרנטיבה רצינית משמאל. "תוכנית ההפרדה" החדשה של הרצוג שאושרה פה אחד בוועידת מפלגת העבודה ממחזרת למעשה את הקלישאות של הימין. מהסקר עולה כי: "התמיכה הרבה ביותר בעמדת הרצוג היא בקרב מצביעי ׳ישראל ביתנו׳ והליכוד, בהתאמה 78% ו־64%".

אי אפשר לדבר על מציאת פתרון לסכסוך מבלי לבנות מאבק בשטח נגד הגורמים שמזינים ומחריפים אותו ובראשם הדיכוי הצבאי, הכלכלי והלאומי של ההמונים הפלסטינים. יש צורך דחוף בבניית שמאל סוציאליסטי משני צדי הקו הירוק, שיעזור להוביל מאבק כזה ויעזור לגייס אליו שכבות רחבות.