"מחאת הסרדינים", שכללה סדרת הפגנות ושביתות, של הורים ותלמידים, יהודים וערבים, בסוף שנת הלימודים החולפת, ואיומי ארגוני ההורים ורשויות מקומיות להשבית את תחילת שנת הלימודים הקרבה, גרמו לשר החינוך נפתלי בנט להכריז על תוכנית להקלה על הצפיפות בכיתות בבתי ספר יסודיים.

עצם העובדה שהמחאה הוציאה ויתור מסוים מהממשלה היא הישג, גם אם חלקי. ובכל זאת, חשוב להדגיש כי הרפורמה שהוצגה לא נותנת מענה אמיתי לדרישות ההורים. למעשה, נראה שמטרתה העיקרית היא להשתיק את המאבק בנושא.

נכון להיום, ממוצע התלמידים לכיתה בבתי הספר היסודיים בישראל הוא 27.2 (כולל פיצולי כיתות וכולל בתי ספר ייחודיים). מדובר בנתון הגבוה בכ־30% מהממוצע ב־OECD, העומד על 21.3.

התוכנית אמורה להגביל את מספר התלמידים בכיתה א׳ (בלבד) בשנת הלימודים הקרובה ל־32–34, וזאת בהתאם להחלטה שהתקבלה במשרד החינוך עוד ב־2008. המצב בכיתות ב׳ עד ו׳ לא ישתנה בשנת הלימודים הקרובה. התלמידים שם יצטרכו, לפי התוכנית, לחכות חמש שנים נוספות. ומה לגבי כיתות ז׳ עד י״ב? במקרה שלהן אפילו תוכנית אין.

הרפורמה המוגבלת תמומן באמצעות קיצוץ רוחבי בתקציב המדינה, כולל בתקציב החינוך עצמו. המשמעות של התקצוב המינימלי היא שלא ייבנו כיתות חדשות. הצפיפות בכיתות א׳ תצומצם בין השאר על חשבון חדרי מחשבים ואומנות.

לאור העובדה שבתוכנית של בנט אין בשורה של ממש, ארגוני ההורים לא צריכים לסגת מאיומי השביתה, אלא להמשיך להגביר את הלחץ על הממשלה בזמן דיוני התקציב. גם ארגוני המורים צריכים להצטרף למאבק, לחזק אותו ולדרוש יחד עם ההורים והתלמידים לבטל את כל הקיצוצים בחינוך, להשקיע בהוספת כיתות חדשות ומישרות הוראה ולהגביל מיידית את גודל הכיתות ל־32 תלמידים בכיתה בכל שכבות הגיל ובכל המגזרים, כצעד בדרך להקטנת הכיתות ל־20 תלמידים לכל היותר.