ב־3 ביוני התקיים דיון בוועדה למעמד האישה של הכנסת בהצעת הממשלה להעלות בהדרגה את גיל הפרישה והזכאות לתשלומי פנסיה לנשים, מגיל 62 כיום לגיל 64, ובסוף התהליך ל־67. בנוסף וכצעד משלים מתכננת הממשלה להעלות גם את גיל הזכאות לקצבת הזקנה לנשים מ־62 ל־64.

אני השתתפתי בדיון במסגרת עבודתי בפרויקט "מדד הביטחון של נשים", פרויקט משותף לשישה ארגונים פמיניסטיים, שמטרתו לפתח מדד לבחינת רמת הביטחון של נשים מקבוצות חברתיות שונות במגוון תחומים.

יו״ר הוועדה, ח״כ עליזה לביא מ"יש עתיד", פתחה את הדיון בדברי תודה לשר האוצר לפיד, שהואיל בטובו לא לכלול את הסעיף המדובר בחוק ההסדרים ואיפשר לכאורה לקיים דיון בנושא. כזכור, בעקבות לחץ ציבורי שהופעל בעבר הצהיר לפיד בסוף אפריל שהוא מתנגד להעלאת גיל הפרישה, וזכה מנגד למבול ביקורות ולחצים מצד בכירי האוצר ובנק ישראל.

כעת מסתמן שלחצים אלו כבר הצליחו להשפיע על עמדת "יש עתיד": באופן סמלי בחרה יו״ר הוועדה מ"יש עתיד" להמשיך את דבריה בסיפור על חברה אישית שלה, משכילה עם עבודה קבועה, שרוצה להמשיך לעבוד אחרי גיל הפרישה (62) ולא יכולה.

את עמדת הממשלה ייצגה בדיון המשנה לנגיד בנק ישראל, קרנית פלוג. במצגת ארוכה ורצופת בעיות מתודולוגיות היא ניסתה לשכנע את הוועדה שהעלאת גיל הפרישה תשפר את מעמדן של נשים, על ידי הצגת נתונים שהתבססו על דוגמה של נשים שעבדו ברציפות מגיל 25 עד גיל 67 ונהנו מהפרשות מלאות לקרן הפנסיה לאורך 42 שנים! מובן שנשים שעונות על קריטריונים אלו כמעט שלא קיימות במציאות. בנוסף הנתונים לא כללו נשים ערביות וחרדיות. ארגוני נשים ערביות כלל לא הוזמנו לדיון בוועדה.

המטרה: לחסוך על גב הנשים

כל הדוברות אחרי פלוג הדגישו שגם כיום, לפי החוק, נשים יכולות לבחור להמשיך לעבוד עד גיל 67, ולכן הדוגמה שהביאה יו״ר הוועדה אינה רלוונטית. מצד שני, העלאת גיל הפרישה תפגע אנושות דווקא באותן נשים שמועסקות בעבודות שוחקות או שפוטרו בגיל מתקדם ומתקשות למצוא עבודה חדשה.

משתתפות רבות ציינו שהמניע העיקרי של הממשלה בהעלאת גיל הפרישה לפנסיה הוא דחיית גיל הזכאות לקצבאות הזיקנה של הביטוח הלאומי, שמתקציבו "לווה" משרד האוצר 180 מיליארד שקל בשנים האחרונות. כעת מנסה האוצר "לאזן" את אותה הלוואה באמצעות חיסכון בקיצבאות.

עוד צוין שנשים לא מועסקות, "עקרות בית", יסבלו בנוסף גם מכוונת הממשלה לבטל את הפטור שלו הן זכאיות מתשלום ביטוח לאומי וביטוח בריאות.

בנוסף לדברים אלו, עמיתות המחקר מ"מדד הביטחון לנשים", ואני ביניהן, הדגישו שבתקופה של משבר כלכלי יותר ויותר נשים מבוגרות לא יהיו מועסקות, וציינו שהדיון צריך להיות למעשה על הורדת גיל הזכאות לפרישה לנשים ולגברים לגיל 60.

אני ציינתי גם את התפקיד החשוב שצריך להיות לארגוני העובדות הגדולים כמו ארגוני המורות והמורים, הסתדרות האחיות, איגוד העובדות הסוציאליות ואחרים בהובלת מאבק בנושא, שיכלול פעולות מחאה וצעדים ארגוניים. פעולות מסוג זה והפגנות רחבות, בניגוד להסתפקות בניסיונות שכנוע של ח״כים ודברי ביקורת בוועדות הכנסת, הן שיכולות להפעיל לחץ אמיתי ולהוריד את התקפות הממשלה מסדר היום. בכך צריכים להתמקד המאמצים של ארגוני הנשים.