רביעיית המיליונרים, ביבי־ליברמן־בנט־לפיד, שילבו ידיים כדי לגלגל עלינו את מחיר הגירעון, להמשיך את המתקפה על הזכויות החברתיות והדמוקרטיות וללבות הסתה גזענית והפחדה ביטחונית. סדר היום המתגבש של ממשלת ההון וההתנחלויות החדשה סותר בבירור את הרצון לשינוי שעמד מאחורי המכה שחטפה "הליכוד ביתנו" בבחירות.

הממשלה החדשה תצא למלחמה בעובדים ובצעירים בניסיון לפתור על גבם את משבר הגירעון. באוצר כבר משחיזים את הסכינים לקראת קיצוץ תקציבי של 30 מיליארד שקל ומביעים שביעות רצון מההרכב האולטרה־קפיטליסטי של הקואליציה. אך המחאות והמאבקים רבי־העוצמה שצפויים להתפתח נגד הגזירות שבדרך יכולים לפעור סדקים בממשלה תוך זמן קצר יחסית, ואף להביא להפלתה בהמשך.

הממשלה חוששת מהתסיסה החברתית ומהמשברים העתידיים, ומתכוננת אליהם עם צעדי חקיקה אנטי־דמוקרטיים: המתווה ל"שינוי שיטת הממשל", שעליו סוכם בהסכמים הקואליציוניים, יעלה את הרוב הדרוש להפלת הממשלה מ־61 ח״כים ל־65, יאפשר לממשלה לדחות את מועד אישור התקציב אם אין לו רוב ויכפיל את אחוז החסימה במטרה להקשות עוד יותר על מפלגות אופוזיציה קטנות — ובייחוד על המפלגות הערביות — להיבחר.

ההסכמים הקואליציוניים כוללים גם את "חוק הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב" (המבוסס על תוכנית פראוור), המאיים לנשל עשרות אלפי תושבים ערבים־בדווים מאדמתם. אם נוסיף לזה את ההסכמה בין הליכוד־ביתנו לבית היהודי לקדם את "חוק יסוד הלאום", שיפלה את התושבים הערבים בחלוקת קרקעות ובתחומים נוספים, ואת השליטה של מפלגתו של בנט במשרדי השיכון, הכלכלה והמסחר (התמ״ת) וועדת הכספים, נקבל ממשלה עם סדר יום גזעני מובהק.

סכנת מלחמה

בממשלה חוששים מההתעוררות המחודשת של המאבק הפלסטיני נגד הכיבוש וההתנחלויות ומהתגברות הבידוד האזורי והבינלאומי. לכן יש סבירות גבוהה שהיא תנסה להיענות ללחצים של הממשל האמריקאי ולחדש את המשא ומתן עם ממשלת רמאללה. יחד עם זאת הממשלה, לא רוצה, וגם לא מסוגלת מבחינה פוליטית, להיענות באופן משמעותי לדרישות הדמוקרטיות הבסיסיות לפינוי התנחלויות ולסיום הכיבוש.

זה נכון במיוחד לאור הרכבה הנוכחי של הממשלה, אבל אפילו אם מפלגתו של בנט תוחלף בנסיבות מסוימות במפלגת העבודה כדי לקדם מראית עין של משא ומתן מדיני, היא תמשיך לסרב לדרישות הלאומיות, הפוליטיות והחברתיות של ההמונים הפלסטינים גם במחיר של הסלמה נוספת בסכסוך.

גם במישור האזורי הסכנה לעימותים צבאיים גוברת. נתניהו אמנם נאלץ להתנצל על הרג האזרחים במשט לעזה במטרה לחדש את הברית האסטרטגית עם טורקיה, לרבות כדי לתאם מדיניות מול המשטר הסורי המתפרק. אך בלחץ המשברים האזוריים והפנימיים, הממשלה עוד עשויה לשלוף מהמגירה את תוכניות התקיפה המטורפות בעזה, בסוריה, בלבנון ואף באיראן כדי לחזק את מעמדה במחיר קטסטרופלי עבור תושבי ישראל והאזור.

לבנות התנגדות רחבה

אנחנו לא צריכים לשלם את מחיר הגירעון, את מחיר ההסתה הגזענית וההפרד ומשול, את מחיר מדיניות סרבנות השלום והדיכוי הלאומי. הסטודנטים כבר התחילו להתארגן למאבק נגד הקיצוץ בהשכלה הגבוהה, ארגוני העובדים נערכים למאבק נגד הפגיעה בשכר והייבוש התקציבי. גם בשטחים הפלסטיניים גוברת המחאה נגד הכיבוש ובעד זכויות ועצמאות.

כדי לעצור את הצונאמי של הגזירות הכלכליות והפוליטיות צריך לבנות התנגדות רחבה שתאחד את כל מי שעומד להיפגע מהם. יש צורך בהקמת מטה מאבק משותף נגד הגזירות, שיורכב מארגוני עובדים, ארגוני סטודנטים, ועדי שכונות, התארגנויות תושבים (כולל בישובים הערביים) וארגוני מאבק נוספים. מטה כזה יכול גם לסלול את הדרך לבניית כוח פוליטי שייאבק בשיטה שכופה עלינו מלחמת הישרדות, ולמען שינוי סוציאליסטי שיבטיח צדק חברתי, דמוקרטיה ושלום.