פגישת ה־G20 של מנהיגי המדינות החזקות בעולם ב־3–4 בנובמבר בקאן שבצרפת הייתה פסגת "No Cannes Do". סוגיית המשבר ביוון השתלטה על הדיונים. קריאתו של ג׳ורג' פפנדראו למשאל־עם על חבילת החילוץ האירופית — הלוואות נוספות בתמורה לקיצוצים נוספים שיהיו אף יותר ברוטאליים מקודמיהם — עוררה את חמתם של מנהיגי אירופה והובילה להשהיית החבילה.

העסקה היוונית, שגובשה לראשונה ב־21 ביולי, נותרה תלויה באוויר. מנהיגי ה־G20 לא הצליחו להגיע להסכמה לגבי צעדים קונקרטיים לתמיכה בגוש האירו, ולא העלו כל יוזמה חדשה לעידוד הצמיחה במשק העולמי. הפגישה האחרונה הייתה המשך לסדרה של פגישות פסגה חסרות תועלת של ה־G20, האיחוד האירופי ופורומים נוספים, אשר הבטיחו פתרונות נחרצים ולא הצליחו להשיג דבר.

אמנם הושגה הסכמה עקרונית להגדלת כספי קרן המטבע הבינלאומית (IMF) המיועדים לתמוך במדינות הנמצאות במשבר חוב, כמו איטליה. אלא שארה״ב וסין סירבו להתחייב לסכומים ברורים.

סין סירבה גם להעביר הון נוסף לקרן היציבות הפיננסית האירופית (EFSF) או לכל "כלי" אחר שנועד להציל ממשלות או בנקים באירופה. נציגי סין אמרו כי ממשלות אירופה הן שיצטרכו לקחת אחריות על משבר גוש האירו.

גרמניה, לעומת זאת, הכלכלה החזקה ביותר בגוש האירו בכל קנה־מידה ועמוד התווך של הגוש, מסרבת להגדיל את תמיכתה במדינות הגוש החלשות יותר. בינתיים, ספסרי אג״ח גדולים דוחפים מעלה את שיעורי הריבית על הלוואותיהן של מדינות כמו איטליה לרמות שאינן בנות־קיימא.

כל יום נוסף שבו מנהיגי ה־G20, קרן המטבע או האיחוד האירופי אינם מצליחים לפעול, גוש האירו ממשיך לגלוש לעבר תהום של משבר מערכתי, עם חדלות־פירעון של בנקים וממשלות, אשר יגרור מפולת במשק העולמי.

צנע פירושו גירעונות גדולים יותר

צעדי הצנע ברחבי אירופה, כולל בריטניה, חונקים למעשה צמיחה כלכלית. ב־3 בנובמבר הבנק האירופי המרכזי חתך את ריבית הבסיס של גוש האירו ב־0.25% ל־1.25%. נגיד הבנק החדש, מריו דראגי, הזהיר שאירופה ניצבת כעת בפני "מיתון קל".

אלא שאפילו ללא משבר בנקאות חדש, הסבירות הגבוהה היא שאירופה תגלוש למיתון חריף יותר. מנהיגי גוש האירו ישיגו את ההיפך ממטרתם. צמיחה שלילית במדינות הנושאות בעול החוב הגדול ביותר, כמו יוון ואיטליה, תביא להגדלת הגירעונות.

קמרון ואוסבורן מברכים את עצמם על כך שבריטניה אינה חלק מגוש האירו. אך משבר פיננסי או שפל כלכלי באירופה יפגעו באופן בלתי נמנע בקפיטליזם הבריטי.

הסחר עם אירופה הוא המרכיב הגדול ביותר בסחר של בריטניה. המשמעות של מפולת כלכלית נוספת בגוש האירו תהיה מפולת כלכלית גם בבריטניה, ייתכן שאף חמורה מ"המיתון הגדול" של 2008–9.

טרגדיה יוונית

המשבר ביוון שלט בסדר־היום של פסגת קאן. המנהיג היווני פפנדראו, תחת לחץ מגל של שביתות כלליות והפגנות המוניות, קרא למשאל־עם ביוון על חבילת החילוץ.

קריאתו של פפנדראו הייתה תמרון שנועד לשמור על מקומו ולא ניסיון של ממש לאפשר לעם היווני בחירה דמוקרטית. אין ספק שהוא האמין ביכולתו להשיג תמיכת רוב לחבילת הקיצוצים על־ידי קישור העניין להמשך חברותה של יוון בגוש האירו. למרות זאת, אנגלה מרקל, ניקולא סרקוזי ומנהיגים אחרים ממדינות הגוש חששו שמשאל־עם עוד יביא לטרפוד החבילה.

באירוע הפסגה, תחת לחץ עצום ממנהיגי גוש האירו ומיריביו ומתנגדיו בפרלמנט היווני, פפנדראו זנח את הקריאה למשאל־עם לטובת הקמת ממשלת "אחדות לאומית". במציאות תהיה זו בסך־הכול קואליציית צנע זמנית שתכליתה היחידה לאשר את חבילת הצנע של גוש האירו/קרן המטבע.

בחירות כלליות בתחילת 2012 לא יספקו ליוונים כל אפשרות בחירה אמיתית. הן מפלגת השלטון פאסוק (PASOK), והן מפלגת האופוזיציה הימנית "הדמוקרטיה החדשה", תומכות בצעדי הצנע. ההבדלים היחידים ביניהן הם ברמת הפרטים.

לחבילת הקיצוצים, אשר כופה על מעמד העובדים וחלקים ממעמד הביניים ביוון רמות ברוטאליות מאין־כמותן של אבטלה ועוני, אין כל סיכוי להתגבר על בעיות החוב של יוון.

התוצר התעשייתי של יוון נמצא 23% מתחת לרמתו בשנת 2008. קיצוצים נוספים יאריכו את השפל הזה והסבירות גבוהה שהם יגרמו להגדלת הגירעון עוד יותר. אפילו אם כל הקיצוצים שדורשים קרן המטבע וגוש האירו היו מבוצעים אחד לאחד, בתוך תשע שנים יוון הייתה נשארת עדיין עם חוב לאומי של למעלה מ־120% מהתמ״ג — רמה שבעבר נחשבה ככזאת שלא ניתן לקיים לאורך זמן.

צעדי צנע חדשים יגררו גלים חדשים של מאבק המוני נגד המעמד השליט היווני ונציגיו הפוליטיים.

איטליה על סף תהום

משבר החוב הריבוני מטביע כעת את איטליה, הכלכלה השלישית בגודלה בגוש האירו. במונחי מזומנים, החוב הלאומי שלה — 1.9 טריליון אירו או 120% מהתמ״ג — הוא בקנה־מידה גדול בהרבה מהחוב של יוון המסתכם ב־350 מיליארד אירו. המשק האיטלקי גולש חזרה למיתון.

ממשלת ברלוסקוני העבירה חבילת קיצוצים, אבל לא למנהיגי גוש האירו ולא לשווקים הפיננסיים יש כל אמון של ממש ביכולתו של ברלוסקוני לבצע את הקיצוצים והאנטי־רפורמות שבחבילה. ברור כי ימיו של ברלוסקוני כמנהיג איטליה ספורים (ב־12 בנובמבר, לאחר כתיבת מאמר זה, התפטר ברלוסקוני באופן רשמי). אלא שלאף אחד מהמנהיגים הפוליטיים אין כל פיתרון למשבר המתעצם.

שיעור הריבית על האג״ח של ממשלת איטליה ל־10 שנים מתקרב כעת ל־7%, רמה שאינה בת־קיימא. הממשלה תצטרך בשנה הבאה למצוא מקורות למימון מחדש של חובות בשיעור של 300 מיליארד אירו, אבל ייתכן שתישלל ממנה האפשרות לגייס כספים בשוקי האג״ח. למרות זאת, לא יספיקו לה גם הכספים הזמינים כעת לחילוץ מקרן המטבע או מקרן היציבות האירופית.

במקביל, אף שהבנק האירופי המרכזי רכש אג״ח של ממשלת איטליה, לא נראה שהוא מעוניין להתערב כדי לתמוך בחוב האיטלקי. ישנה כעת סבירות ממשית לחדלות־פירעון של איטליה, שתצית משבר ענק במשק הקפיטליסטי העולמי.

עתיד גוש האירו

בפסגת קאן נשבר טאבו כאשר מנהיגי גוש האירו איימו לראשונה באופן פומבי לסלק את יוון והעלו את האפשרות של פירוק הגוש.

נשיא צרפת סרקוזי אמר כי הייתה זו טעות לתת ליוון להיכנס לגוש האירו מלכתחילה; מנהיגת גרמניה מרקל איימה בסילוק יוון אם זו לא תקבל את חבילת הקיצוצים; אוֹלִי ראן, ראש הנציבות הכלכלית של האיחוד האירופי, אמר כי יוון הולכת "בדרך שתוביל אותה אל מחוץ לגוש האירו... אין אנו מעוניינים בכך, אך אנו מוכרחים להיות מוכנים לכל תרחיש, ולזה בפרט, לטובת השמירה על היציבות הפיננסית ומטבע האירו".

ההצהרות פתחו תיבת פנדורה. גם אם המשבר היווני ירוסן בינתיים, עולה בבירור האפשרות לפירוק גוש האירו בעתיד. חלק ממנהיגי גוש האירו קראו לבצע מהלכים בכיוון של איחוד פיסקאלי בין מדינות הגוש, עם תשתית פוליטית שתחזיק בסמכויות לבצע רגולציה על המיסוי והוצאות הממשלה בכל מדינה.

המדינות העשירות יותר, עם יתרות הסחר והתקציב, לעולם לא יסכימו לחלץ שוב ושוב את הכלכלות החלשות יותר, אלא אם תהיה להן שליטה על תקציבי אותן המדינות. אולם אם לא ניתן היה לבצע אינטגרציה כזאת בתקופת התנופה הכלכלית בעשור הקודם, איך עלי־אדמות יתאפשר הדבר בתקופה של קיפאון או מיתון במשק העולמי?

המשבר הנוכחי שב ומבהיר בצורה חדה שהקפיטליזם אינו מסוגל להתגבר על מגבלות מדינת הלאום והאינטרסים הלאומיים המתנגשים.