במשך שבועות הושמעו בתנועת המחאה נגד יוקר המחייה קולות המזהירים מפני ספינים "ביטחוניים" שישמשו את הממשלה כדי לקבור את המחאה. למחרת הפיגוע המשולב בסמוך לאילת ב־18 באוגוסט כתב עיתונאי החצר של נתניהו, דן מרגלית כי "סדר העדיפויות הושב למקומו במחיר טראגי" (!), וביטא קרוב לוודאי את ההרהורים במסדרונות הממשלה, שמאסה במרד ההמוני נגד שלטון ההון.

שלא תהיה כל טעות, ביטחון תושבי הדרום מעניין את נציגי שלטון ההון כקליפת השום, כשם שפרנסת תושבי הדרום אינה מעניינת אותם. אופן התגובה של ממשלת נתניהו לפיגוע רק המחיש עד כמה היא חיכתה להזדמנות להשתמש בסכסוך הישראלי־פלסטיני כדי להסיט את תשומת־הלב מהבעיות החברתיות הבוערות, כמו גם לשגר מסר של איום צבאי לעבר ההמונים הפלסטינים לקראת ההחרפה הצפויה במאבקם לעצמאות וזכויות סביב ספטמבר.

עוד בשבועות שקדמו לפיגוע הפציץ חיל האוויר שוב ושוב מטרות ברצועת עזה. ההפצצות בשטח הרצועה מיד לאחר הפיגוע בוצעו בהוראת ממשלת נתניהו שעה שאפילו גורמים בכירים בצה״ל הודו שזהות המבצעים לא הייתה ידועה ולא הייתה כל ודאות שהגיעו מעזה כלל. בכל אופן לא מדובר היה בפעולות הגנה, אלא בפעולות נקם וענישה קולקטיווית שהביאו למותם של חפים מפשע, ושבוצעו בידיעה גמורה שהן יגררו ירי רקטות נרחב.

"המגמה של 'שקט, יורים' לא תעבוד הפעם"

ההלם מאירועי הדמים החליש באופן ניכר את תנועת המחאה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בנוכחות במאהלים ובהפגנות, וזאת לאחר שהמחאה סבלה מנסיגה מסויימת עוד טרם האירועים בשל תחושה של "מבוי סתום". מנהיגי המחאה ברוטשילד ומנהיגי הסטודנטים הגיבו תחילה לפיגוע בדרום בהכרזה על ביטול כל אירועי המחאה. אך שכבה משמעותית בשטח לא הסכימה לאפשר לממשלה להשתמש באירועים כספין שיקבור את המחאה — הרי לא הושג עוד אף הישג ממשי. "המגמה של 'שקט, יורים' לא תעבוד הפעם" סיכם אחד מפעילי המאהל בב״ש בראיון לגלובס, לאחר שתושב בעיר נהרג מפגיעת רקטה ששוגרה מידי אחת מקבוצות הימין האיסלאמיסטי ברצועה.

המארגנים במאהלי המחאה בכפר סבא, קריית שמונה, חיפה ומספר מקומות נוספים התעקשו לקיים את אירועי המחאה שתוכננו מראש, והדבר דחק במנהיגי המחאה בתל אביב לאמץ יוזמה לקיום צעדת מחאה שקטה עם לפידים, שהתקיימה לבסוף בהשתתפות מרשימה של כ־5000 מפגינים ובסופה נערכו מעגלי דיון. פעילי ופעילות תנועת מאבק סוציאליסטי, לצד רבים אחרים, קידמו באירוע מסר שקורא להפסקת־אש ולהתנגדות לעוד מלחמה שתקבור את המחאה, כמו גם למען מאבק משותף של האנשים העובדים, היהודים והפלסטינים, לחיים בכבוד וצדק חברתי בישראל ובשטחים הכבושים, באשדוד ובעזה.

לצדק חברתי ושלום

נוכח ההרוגים מהשורה המוטלים משני צדי הסכסוך הלאומי, תנועת המחאה מוכרחה לא רק "להמשיך למרות המצב". אסור שהתשובה לאירועי הדמים תהיה מתן אשראי למדיניות ההרסנית של הממשלה. התשובה מוכרחה להיות בקריאה תקיפה למאבק מאוחד של האנשים העובדים וכלל העשוקים באזור לצדק חברתי ושלום, ולכן יש לדרוש לשים קץ לכל מדיניות שמדרדרת את שלום האזור. יש להתנגד לא רק לטרור הדמים כלפי תושבי ישראל, אלא בהכרח גם לחרחורי המלחמה, לסכסכנות הלאומנית־גזענית, לענישה הקולקטיווית של הפלסטינים, למצור, לכיבוש ולהתנחלויות.

גם אם לא כולם יסכימו לכיוון כזה בינתיים, חשוב לחתור אליו מכיוון שזוהי הדרך הנחוצה להשגת השאיפות של תנועת המחאה. רק תנועת מחאה כזאת, שתשאף לשתף־פעולה ולחבור לתנועות החברתיות שזועקות בכל האזור לצדק חברתי ודמוקרטיה, לביטחון אישי, פרנסה ורווחה לכל, תוכל להתחיל להציע מוצא אמיתי מן הסכסוך המדמם, מכיוון שהיא תוכל לסייע לבודד, להחליש ולהקיא את כל הגורמים שמטפחים את הסכסוך הזה, ובראשם שלטון ההון בישראל.