בעקבות מחאה סוערת בשטח, שכללה הפגנה בלתי פוסקת מחוץ לבית ההסתדרות, דחה מרכז איגוד העו״ס ביום א', 20 במרץ, את ההסכם שהוצע, בהחלטת רוב של 14 מול 11.

עופר עיני ואיציק פרי הצהירו כי "יכבדו כל החלטה דמוקרטית של האיגוד" וכי יתמכו בעובדים "בכל הכוח" כלשונו של עיני. אלא שלמחרת החלטת המרכז, הם פתחו במתקפה תעמולתית מתוזמרת נגדה בתקשורת. ממש כמו נציגי האוצר והממשלה.

עיני ופרי מפנים אצבע מאשימה לעובדות ולעובדים, ולא לאוצר ולממשלה. כמו אנשי האוצר הם טוענים כי אין טעם כעת בשביתה וכי הפלת ההסכם נובעת מתמימות וגישה לא ריאלית ומבורות לגבי פרטי ההסכם שכללו לכאורה הישגים "מצוינים". בין השורות מואשמות העובדות כי הן דורשות "יותר מדי".

כך עושים דה־לגיטימציה להחלטה, כך מערערים את התמיכה הציבורית העצומה במאבק, כך מבודדים את המאבק ותוקעים לו מקלות בגלגלים, כך שופכים מים קרים על העובדים והעובדות שנלחמים על פרנסתם.

עיני אומר כי האיגוד הציב שלושה יעדים:

1. תוספת שכר גדולה מהנהוג במגזר הציבורי
2. דרישה לתוספת דיפרנציאלית (שקלית)
3. טיפול בעובדי העמותות

לדבריו, "שלושת היעדים הושגו. לא ניתן להשיג תוספת גדולה יותר".

במציאות, ההסכם נדחה מכיוון שלא אלה היו יעדי המאבק. יעדי המאבק היו:

1. תוספת שכר משמעותית, כפיצוי על שחיקה של מחצית השכר מאז 1994
2. שידרוג טבלת השכר
3. החלה של צו הרחבה על העובדות המופרטות בעמותות

כל שלושת הדברים הללו לא התקיימו בהסכם ולכן עו״סיות מהשורה מתנגדות לו. גרוע מכך, ההסכם שהוצע מוסיף עוד יום עבודה בחודש, כאילו לא די בעומס העבודה הקיים.

העובדים מאוימים כעת בצעד אנטי־דמוקרטי של צווי ריתוק לשבירת השביתה. עיני לא מכריז כי מדובר בקו אדום, אלא אומר כי "יכלו להוציא [צווי ריתוק] גם לפני — זו זכותו של משרד האוצר" (ראיון עם אריה גולן, רשת ב', 21.3).

עוד אומר עיני כי "חבל על ימי השביתה, כי [בגין] כל יום שביתה יורד שכר לעובדים וחבל". אכן חבל שהנהגת ההסתדרות לא פותחת עבור העובדים את קרן השביתה ולא דורשת מהממשלה החזר שכר מלא עבור ימי השביתה.

ניכר שעיני ופרי מעדיפים את יוקרתם האישית ואינם מתכוונים לכבד, במלוא מובן המילה, את החלטת האיגוד (בעקבות הלחץ מהשטח) להמשיך במאבק. הם יכולים לקוות כי התשת המאבק תסייע בסופו של דבר לכפות את ההסכם הזה או הסכם דומה על העובדות.

אין זה מפתיע שעובדי מפעל חיפה כימיקלים הכריזו שהנהגת ההסתדרות עושה יד אחת עם ההנהלה כנגדם ועזבו לארגון כוח לעובדים, אבל לעו״סיות יש ברירה אחרת! הרחבת המאבק תוכל בהחלט להביא להשגת כל הדרישות שעל הפרק.

אי־אפשר יותר למרוח — לעו״סיות יש כוח

צריך להמשיך ולהגביר את נראות המאבק בתקשורת וברחוב דרך הפגנות ופעולות הסברה, ולחשוף את הטענה השקרית הקלאסית כאילו לאוצר "אין כסף" לעובדים (יש להם כסף לבעלי־ההון). ב־8 במרץ התקיימה, עדיין בחסות האיגוד, הפגנה גדולה בירושלים. הפגנת ענק נוספת תהיה כלי חשוב להגברת הלחץ על האוצר.

ההסתדרות רחוקה מאוד מלמצות את כל הכלים הארגוניים שברשותה במטרה להכריח את הממשלה לוותר. שביתת אזהרה במגזר הציבורי כחלק ממגמת הסלמה במאבק, תוכל להראות שההסתדרות רצינית ולהוביל לניצחון — בייחוד אם הדבר יתבצע תוך איחוד מאבק העו״ס עם קבוצות עובדים נוספות, כגון האחיות.

התחברות לקבוצות עובדים נוספות יכולה להיעשות גם ללא התמיכה של עיני באמצעות משלחות לארגון המורים, איגוד האחיות, לוועדי הנמלים, רכבת ישראל, מקורות וחברת החשמל, ועוד.

השבוע האחרון הוכיח שלעו״סיות הפעילות בשטח יש כוח. כדי לנצח את המאבק צריך להפעיל עוד יותר כוח ולהתגייס לחיזוק מטות המאבק ואסיפות ההסברה כמו אלה שהתקיימו בחיפה או בת״א.

איציק פרי ותומכיו בהנהגת האיגוד הפכו עצמם לבלתי רלוונטיים לקידום השביתה, ולכן אסיפות כאלה יכולות לשמש את חברי וחברות האיגוד לבחירת צוותים להובלת מטה מאבק רחב המחובר לשטח, שיחזק את המאבק ואת עמדת האיגוד מול האוצר. כדי לטרפד אפשרות למכירה של המאבק, מטה מאבק חזק יוכל להתעקש להביא את ההכרעה לגבי כל הסכם לאישורו או לדרוש כינוס מיוחד של ועידת האיגוד להחלטה בנושא.