הגל המהפכני שסוחף את המזרח התיכון ואזור המגרב בדרישות לדמוקרטיזציה אמיתית ולשיפור מהותי בתנאי המחייה, הכה בהלם את המעמדות השליטים בכל העולם. סוכנויות המודיעין של ישראל, ארה״ב ושל ממשלות אחרות, לא צפו אותו. הפרשנים בתקשורת הממסדית דקלמו לרוב את אותן מנטרות אודות יציבות המשטרים באזור, ואף הכתירו את משטרו של מובארכ בתור "המשטר הכי יציב" בעולם הערבי.

מחשבות אלה נבעו ממשאלות־הלב של מי שראו ברודנים כדוגמת מובארכ עמיתים ושותפים לאכיפת ה"יציבות" של סדר חברתי־כלכלי ופוליטי שמבוסס על דיכוי יומיומי של ההמונים באזור, סדר קפיטליסטי ואימפריאליסטי. "במזרח התיכון עדיפה יציבות על דמוקרטיה" הסביר הרמטכ״ל היוצא אשכנזי.

כל הדיבורים של נתניהו, בעקבות אובמה ונציגים של ממשלות הון אחרות, על כך שהוא ועמיתיו מקווים "שהעולם הערבי, וגם איראן, יעברו לדמוקרטיזציה אמיתית" מצטיינים בצביעות של מי שמייצג כיבוש, דיכוי ועריצות של קומץ בעלי־הון.

דיבורים אלה אודות תמיכה לכאורה ב"דמוקרטיזציה" בעיקר משקפים שוב את משאלות־הלב של ידידיהם לשעבר של הרודנים שהופלו בזעם מכיסאם — הם רק מקווים שרטוריקה "ידידותית" כזו מצידם תאפשר להם להכיל ולבלום את הזעם המהפכני ההמוני שמזעזע את הסדר הקיים ומתפשט ממדינה למדינה באפקט דומינו מדהים בהיקפו שמכה גלים גם בשאר חלקי העולם, כולל בסין ובהפגנות ההמוניות בוויסקונסין שבארה״ב.

התנועות המהפכניות ממשיכות להתפשט ולהתרחב חרף כל אמצעי הטרור הרצחניים שמופעלים כנגד המתקוממים, ובפרט בלוב, שם נטבחו עד כה למעלה מאלף מפגינים בידי אנשיו של קדאפי. הטרור נגד המפגינים לא עזר למובארכ והוא גם לא יעזור לקדאפי שעה שההמונים, גם בשורות הצבא, איבדו את הפחד ממשטרו. זו רק ההתחלה.

זינוק היסטורי

אנחנו בתנועת מאבק סוציאליסטי, כמו המונים ברחבי העולם, וכמו עובדים וצעירים ישראלים ופלסטינים רבים, מצדיעים למלחמתם ההרואית של ההמונים המתקוממים בארצות האזור נגד הדיכוי והעוני, ורואים בה זינוק היסטורי אדיר.

בהתחשב בתעמולת ההפחדה שקידמה האליטה השלטת בארץ סביב נפילתו של מובארכ, משמעותית במיוחד העובדה שגם ישראלים ממעמד העובדים ומשכבות הביניים מביעים אהדה ושואבים השראה מההתקוממות המהפכנית במצרים ובעולם הערבי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם במחאה הראשונית נגד גל ההתייקרויות בשבועות האחרונים.

לו הנהגת ההסתדרות בראשות עיני הייתה מממשת את הבטחותיה לארגן עצרת המונית בכיכר רבין ושביתה כללית נגד גזרות הממשלה, סביר להניח שההשפעות של כיכר תחריר על המאבק החברתי־מעמדי בישראל היו ניכרות כבר עכשיו בצורה עוד יותר בולטת ובועטת.

בשטחים הפלסטיניים, אמנם הפגנות בהשראת ההתקוממויות העממיות באזור, ובדרישות לסיום הכיבוש, להפסקת ההפרדה בין הרצועה לגדה ולמען דמוקרטיה, טורפדו ודוכאו עד כה הן על־ידי כוחות מג״ב וצה״ל והן על־ידי הרשות הפלסטינית ועל־ידי ממשלת החמאס; אבל כבר יצאה קריאה חדשה ל"יום זעם" נוסף ב־15 במרץ.

התפתחות מפתיעה?

רעידת האדמה החברתית במזרח התיכון ובצפון אפריקה, היא אמנם מפעימה, אך כפי שהסברנו עוד מראש, לא הייתה "מפתיעה" אלא דווקא הכרחית ובלתי נמנעת בתקופה הנוכחית — בייחוד על רקע ההשפעות הקטסטרופאליות של המשבר הקפיטליסטי העולמי ועל רקע התעוררותן של תנועות המונים גם במוקדים אחרים ברחבי העולם.

"תנועת התנגדות המונית שדרישתה המרכזית היא החלפת המשטר היא רק שאלה של זמן" כתבנו למשל לגבי מצרים ב־2005.

לא ניתן היה לחזות מתי בדיוק ואיזה מקרה ישמש כטריגר להתפרצות כזאת, אך ברור היה שאבק השריפה הולך ונערם. הצעיר התוניסאי, בוגר האוניברסיטה, שהצית עצמו למוות בצעד של ייאוש קיצוני לאחר שהוחרם דוכן הירקות שבאמצעותו פירנס את משפחתו, שיקף מצוקה של דור שלם. לכן הטרגדיה האישית שלו הוציאה את ההמונים בתוניסיה לרחובות למאבק נחוש שעוד נמשך גם לאחר מנוסתו של בן־עלי. הפלתו הייתה כמובן הישג התחלתי בלבד, אבל בדיוק הדוגמא המוצלחת שהייתה נחוצה כדי לעורר תנועה מהפכנית באזור כולו.

"ההמונים במצרים ובאיראן הולכים לקראת מאבקי ענק בעלי פוטנציאל לא רק להפיל משטרים דכאניים, אלא לשמש מקור השראה להמוני העובדים, הפלאחים, המובטלים, המשפחות העניות והצעירים בשאר המזרח התיכון, וגם בצפון־אפריקה, כפי שמרמזים מאבקי העובדים ההמוניים באלג׳יריה", כתבנו בשנה שעברה במסמך הפרספקטיבות 'המזרח התיכון על סף פיצוץ' של הוועידה הארצית ה־7 של תנועת מאבק סוציאליסטי, שהתכנסה באוקטובר 2010.

אמנם בגוף המסמך הערכנו שההתקוממות במצרים תהיה ראשונה בשרשרת, כשלבסוף משטר בן־עלי בתוניסיה התברר כחוליה החלשה; אך ההתפתחויות בכללותן מאשרות בקווים כלליים את הניתוח שהצגנו ביחס למגמות האזוריות. אנחנו מביאים כאן מספר קטעים רלוונטיים נוספים מתוך אותו המסמך. בהמשך נפרסם התייחסויות מקיפות יותר לאירועים שמשנים כעת את פני האזור.

מתוך 'המזרח התיכון על סף פיצוץ', אוקטובר 2010:

...לאורך השנים הקרובות המצב האזורי עשוי להמשיך להתאפיין בחוסר־יציבות גבוה, כביטוי לתסיסה חברתית בדרגות שונות במרבית הארצות. הדבר ימשיך להתבטא בהתלקחויות מהירות של סכסוכים ועימותים, לרבות מלחמות; אך מנגד, גם בהיעדר אלטרנטיבה פוליטית מאורגנת וברורה בשלב הזה, צפויות התפרצויות של תנועות מחאה ספונטאניות ושל מאבקים שעשויים להביא להפלת ממשלות ולהחלפת משטרים, כפי שרמזה ההתקוממות ההמונית באיראן ביוני 2009 בעקבות זיוף תוצאות הבחירות שם. כמעט לכל המשטרים המושחתים באזור אין בסיס חברתי רחב. המעמדות השליטים חוששים מדרישות דמוקרטיות רחבות ומתרחישים של התקוממות המונית. לכן ההתקוממות באיראן הייתה מקור לדאגה עבור המשטרים באזור, לא פחות מאשר עבור האליטה האיראנית.

הדיקטטורה של מובארכ במצריים היא הראשונה אחרי משטר האייתוללות שעשויה להתמודד עם תרחיש דומה בשנים הקרובות, וייתכן שכבר סביב ה"בחירות" ב־2011... הפגנות האלפים בחודש יוני 2010 בתגובה לרצח של צעיר מצרי על־ידי משטרת מצריים, הן חלק ממגמה כללית של תסיסה חברתית והיחלשות הפחד מפני המשטר הדיקטטורי. מאז שנת 2004 השתתפו שני מיליון עובדים באלפי התבצרויות במפעלים, שביתות, הפגנות והתארגנויות מחאה נוספות.

בשנים 2007–2008, בשעה שהבורסה פרחה ובעלי־הון מצריים וזרים גרפו רווחי עתק על גב העובדים והעניים המצריים, פתחו כמה מקבוצות העובדים, בהובלת פועלי תעשיית הטקסטיל בעיר מחאלה אל־כוברה, בשביתות מיליטנטיות בדרישה לשיפור תנאי העבודה שלהם ותנאי המחייה בכלל בשאר הארץ. מספר איגודי עובדים עצמאיים הוקמו כתוצאה מכך. המשטר ניסה לרמוס ביד־ברזל את השובתים, אך התפשטות המאבקים לחלקים נוספים בחברה המצרית והפוליטיזציה הגוברת בהם, כפתה על הממשלה להציע ויתורים.

עליות המחירים החדות בארץ ששקועה בעוני קיצוני, כש־40% מהעובדים בה משתכרים בקושי 2 דולר ליום — דירבנו התעוררות מחודשת במאבק המעמדי מתחילת שנת 2010, עם מאבקי עובדים סוערים כנגד הלנות שכר, בדרישה לתוספות שכר, לביטוח רפואי, ולהלאמות־מחדש של המפעלים הרבים שהופרטו בשנים האחרונות. אל מול אלימות משטרתית קשה, עובדים הפגינו מול בנייני הממשל והפרלמנט בקהיר. זהו רק הקדימון לבאות.

כעומק המשברים, כך גודל המשימה החברתית ההיסטורית של מעמד העובדים, שהוא גם כיום — לעומת קבוצות חברתיות שונות, כמו סטודנטים, אמנים, אקדמאים, אירגוני גרילה, ואחרים — המעמד החברתי היחידי שמסוגל, במידה ויהיה מודע לכך ומאורגן מספיק, לשנות את המצב באזור מקצה לקצה בדרך של מהפכה חברתית סוציאליסטית וכינון דמוקרטיית עובדים.

התעצמותם של סכסוכים לאומיים, אתניים ודתיים באזור אומנם מקשים על התפתחות המאבק המעמדי, אבל לעומת כל הניגודים הקשים האלה ורבים אחרים, הניגוד המעמדי בחברה הוא — בסופו של דבר — הניגוד היסודי, הרוחבי והעמוק ביותר. תנאי העוני, המחסור והדיכוי הקשים עבור הרוב המוחלט של האוכלוסייה באזור מניחים את היסודות למאבק מאוחד של המעמד העובד ושל העניים סביב אינטרסים מאחדים שלכשעצמם חוצים את גבולות ההפרדות השונות והמאפיינים הייחודיים בכל ארץ. המאבק המעמדי חוזר ומתפרץ שוב ושוב בדמות מחאות ומאבקים בהיקף משתנה, שתלויים במידת המודעות לתמונת המצב הכללית.

חרחורי־מלחמה

...מצד אחד, ללא נסיגות נוספות מהשטחים הכבושים וחתירה לגבולות קבע, כפי שהבטיח אולמרט בזמנו להשיג עד שנת 2010, ימשיך המשטר הקפיטליסטי הישראלי להתמודד הן עם התגברות של המאבק נגד הכיבוש, כאשר האוכלוסייה הפלסטינית תהווה בעוד שנים ספורות רוב בין הירדן לים, והן עם הקצנה בקיטוב האזורי, כאשר עתידם של הסכמי השלום בינו לבין מצריים וירדן מוטל בספק בפרספקטיבה של עשור קדימה.

מצד שני, כאמור, גם ביצוע של מהלכים אסטרטגיים נוספים כאלה לא יוכל להביא ליציבות פוליטית ארוכת טווח. למעשה נסיגות כאלה עשויות להמחיש פעם נוספת להמונים ברחוב הפלסטיני ובאזור את העובדה שניתן לנצח את הכיבוש, התוקפנות הצבאית והדיכוי הלאומי.

בנוסף לכך, כפי שהודגם היטב עם נסיגת הצבא הישראלי מדרום לבנון בשנת 2000 ועם הוצאת הצבא וההתנחלויות מרצועת עזה בשנת 2005, סביר שמהלכים אסטרטגיים דומים ישמשו שוב את האליטה הישראלית לצורך הצדקת המשך הדיכוי הלאומי של הפלסטינים והתוקפנות הצבאית, כדברי שר הביטחון ברק: "קידום אמיתי של מהלך מדיני יאפשר לישראל גם חופש פעולה לבצע את הפעולות הצבאיות הנדרשות לביטחונה" (ynet, 25.06.2010). הביטחון שעליו מדבר ברק הוא לא ביטחונה של האוכלוסייה היהודית בישראל. כשהמעמד השליט הישראלי מדבר על "ביטחון ישראל", הוא מתכוון בסופו של דבר, מתחת לכל שכבות התעמולה, ללא יותר מהגנה על משטר הניצול שלו ועל העמדה הפריווילגיונית שלו במערך הכוחות במזרח־התיכון, וזאת על חשבון ההמונים בישראל, בשטחים הפלסטיניים ובאזור.

[...]

חירחורי־המלחמה, המיליטריזציה העמוקה בחברה, טיפוח ושלהוב הלאומנות והגזענות, רדיפה פוליטית של ערבים־פלסטינים בכלל ויהודים פעילי שמאל, וההתקפות הדראקוניות על חירויות הפרט — כל אלה מבטאים עד לכדי מימדים קריקטוריים את המשבר ההיסטורי שבו נתון המשטר הקפיטליסטי הישראלי. ככלל, דמוקרטיה עבור הקפיטליזם היא לא יותר ממערך של איזונים ובלמים לשמירת היציבות הפוליטית והחברתית. כמו מקביליו במזרח־התיכון, גם המשטר הישראלי ימשיך לקצץ ולחתוך בעוד אלמנטים דמוקרטיים, ככל שהוא יישען על קרקע טובענית יותר. את המחיר הכבד ישלמו ההמונים בישראל ובאזור, ובעיקר ההמונים הפלסטינים.

קולות העתיד

...ההמונים במצריים ובאיראן, המהווים כ־40% מכלל תושבי האזור, הולכים לקראת מאבקי ענק בעלי פוטנציאל לא רק להפיל משטרים דכאניים, אלא לשמש מקור השראה להמוני העובדים, הפלאחים, המובטלים, המשפחות העניות והצעירים בשאר המזרח התיכון, וגם בצפון־אפריקה, כפי שמרמזים מאבקי העובדים ההמוניים באלג׳יריה במהלך שנת 2010. יותר מכול אפשר לצפות להשפעה על המאבק הפלסטיני ו...במידה לא זניחה, והדבר תלוי במסרים המרכזיים שייצאו מאותם מאבקים, גם על המאבק המעמדי בישראל.

גם בעוד מאה שנה, ממשלת ההון הישראלית והשליטים במזרח־התיכון לא יבצעו כל "צעדים אמיצים" שיסיימו את המלחמה המתמדת בין האליטות הלאומיות המושחתות באזור. הדרך היחידה של מעמד העובדים היהודי־ישראלי להשתלב בביטחון של ממש באזור עוברת בסולידריות עם ההמונים הפלסטינים ושאר ההמונים המדוכאים באזור ובהשתלבות במאבק מאוחד נגד העוני, הניצול והדיכוי, נגד הקפיטליזם והאימפריאליזם, ולמען תנאי מחייה הולמים, זכות קיום שווה לכל עמי האזור, ביטחון, שלום, דמוקרטיה וסוציאליזם!

לרעש תופי המלחמה של ממשלות ההון באזור, ולקולות אימת הביטחון והסבל והמצוקה הכלכלית והחברתית בכל פינה, מתווספים קולות של מרד. ההתקוממות האחרונה באיראן היא רק התחלה. המאבקים ההמוניים הצפויים בעשור החדש יסללו את הדרך למהפכה חברתית. אלה הם קולות העתיד. למען אחדות העובדים, דמוקרטיה וסוציאליזם!

למסמך המלא: המזרח־התיכון על סף פיצוץ