מי כמו עובדי הרשויות המקומיות בארץ מסוגל להבין איך זה לעבוד במשך חודשים ללא משכורת ולהגיע לסף הרעב. האלפים שהפגינו בעזה נופפו בפיתות יבשות ובקערות ריקות מול בניין המועצה־המחוקקת ברצועה. בהפגנה מול לשכת אבו־מאזן (30.08), נשמעו הקריאות: "אין יותר ממשלה מהיום!", "אין יותר פרלמנט מהיום!", "אין גרוש בכיס!". מאהל מחאה הוקם ברמאללה והשביתה הכללית הוכרזה מתחילת שנת הלימודים (02.09) ועד לתשלום המשכורות של עובדי המגזר הציבורי. 80 אלף אנשי כוחות השיטור לא נקראו להשתתף בשביתה — למרות שחלקם הצטרפו בשלב מאוחר יותר — ובסך הכל היא כללה עם תחילתה 37 אלף מורים, 25 אלף עובדי בריאות ו־15 אלף עובדי ציבור נוספים. במהלכה נסגרו גם חלק מן העסקים הקטנים לאות הזדהות. "נתנו לממשלה שישה חודשים לפתור את הנושא. אני חושב שתקופת השישה־חודשים היא יותר ממספיקה" (ראש איגוד עובדי הרשות הפלסטינית, באסאם זאקארנה).

זו השביתה הכללית הראשונה בשטחים מאז הוקמה הרשות הפלסטינית (הרש״ף) ב־1994, שלא הוכרזה על־ידה אלא על־ידי העובדים. החל מ־1996, עם עלייתו של ביבי לשלטון, השתמשה הקליקה המושחתת של ערפאת בהשבתות לאומיות באופן פופוליסטי במטרה לחזק את התמיכה בה. אותן ההשבתות לא היו מקושרות למאבק על תנאי החיים בשטחים והיו בלתי אפקטיביות. עכשיו השביתה הארוכה כן מקושרת ישירות למאבק העובדים, אבל העובדים מיואשים ולא בטוחים איך לזרז את תשלום המשכורות. הסיבה היא, שכמו במקרה של גניבת המשכורות מעובדי הרשויות המקומיות בישראל בשנים האחרונות, גם כאן הגנב הוא ממשלת שלטון ההון הישראלית. למה?

ביטחון ומשבר חברתי

ממשלת ההון בארץ פוגעת בשיטתיות ביד אחת בעובדים היהודים וביד השנייה בעובדים הפלסטינים. "הביטחון" הוא תמיד התירוץ לפגיעות הקשות ביותר — לא רק בעובדים הפלסטינים או הלבנונים, אלא גם בעובדים ישראלים. כל העובדים והעניים בארץ נדרשים להתאחד כנגד האיום הביטחוני, לשתוק ולספוג את כל הגזרות בשל המציאות הקשה. בכל פעם שעובד או מחוסרת־עבודה בישראל פותחים את הפה בזעם כנגד המכות הקשות המונחתות עליהם, בעלי־העבדים המודרניים נזעקים: "שקט! עכשיו יורים!", הם אומרים, "שקט! הם האויב האמיתי, לא אנחנו". בנתיים הם כבר משחיזים את סכין הקיצוצים וההפרטות למכה נוספת. דוגמא לכך ראינו במהלך המלחמה האחרונה, כשהביורוקרטיה השולטת בהסתדרות השתמשה במלחמה כתירוץ לביטול איום השביתה, בניסיון לרצות את הממשלה והמעבידים הגדולים. הפיגועים והרקטות הם אויב, זה נכון. אבל, תוצאות תוכניות הביטחון והשלום של כל ממשלות ישראל עד היום הן רק החרפה של המצב בטווח הארוך, גם אם הן מתפארות בכמה תקופות ספורות של רגיעה. השאלה היא לא מה הממשלה צריכה לעשות כדי לפתור את הבעיה, כי הממשלה היא חלק מהבעיה. כל עוד ההון בשלטון הבעיה לא תוכל להיפתר, מכיוון שכל הפיתרונות שהם מציעים מתבססים על חישובים אסטרטגיים לשליטה יעילה בהמוני העובדים והעניים בשטחים, ולא לחיסול הבעיות היסודיות המצמיחות את הסכסוך הקיים: דיכוי צבאי, דיכוי כלכלי, דיכוי פוליטי. זה לא שחלקים גדולים באליטה הישראלית לא מבינים שמשבר כלכלי בשטחים מצמיח טרור, כפי שמסביר סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות": "החמרה באבטלה בערים ובכפרים הפלסטיניים בגדה רק תדרבן פיגועים" (19.02, "מי ירוויח כשעזה תרעב?") ו"...ממשלות ישראל טענו תמיד ובצדק — שרווחת הפלסטינים חשובה לביטחון ישראל, ושמשבר כלכלי וחברתי בפלסטין מצמיח את הטרור, משרת ומחזק אותו. אך דיבורים לחוד ומציאות לחוד..." (06.09, "זרעיי האינתיפאדה הבאה"). נציגי ההון בארץ ובעולם מפחדים מהפיצוץ ואובדן השליטה שתביא להם קריסת הכלכלה הפלסטינית, אבל הם לא מסוגלים להחליף את העוני ההמוני המשווע ברווחה. ראשית, כמו בכל מדינה קפיטליסטית, השיטה הכלכלית מבטיחה שכל עלייה ברמת החיים תהיה מוגבלת ושהון אשר יוזרם לשטחים יעשיר באופן משמעותי אך ורק את האליטה הפלסטינית ולא יצמצם את הפערים אלא יגדיל אותם. שנית, לא ניתן להתעלם משאלת ישראל־פלסטין. איך הם חושבים להיפטר מהחמאס? ענישה קולקטיבית על פעולות יחידים: הרעבה המונית ותקיפות צבאיות. הסתירה כאן ברורה.

המצור הכלכלי

מפברואר, מיד לאחר הקמת ממשלת החמאס, החל המצור הכלכלי במהלך משולב של ארה״ב, האיחוד האירופי וממשלת ישראל. כספי הסיוע בגובה 30 מיליון דולר הופסקו, וישראל הקפיאה את העברת כספי המיסים שהיא גובה במעברי הגבול עבור הרש״ף (בהתאם ל"חוזה פריז" — הנספח הכלכלי של הסכמי אוסלו), בגובה 60 מיליון דולר לחודש. הבנקים הירדנים בשטחים שיתפו פעולה עם המצור וסירבו להעביר כספים מתורמים ברחבי העולם, מחשש לסנקציות מצד ארה״ב. מעט הכסף שהצליח להגיע הועבר רק לאחר שאלפי עובדים התפרצו לסניפי הבנק ודרשו זאת. הרש״ף קרסה פיננסית ו־165 אלף שכיריה הפסיקו לקבל משכורות החל מחודש מרץ (עלות המשכורות החודשית היא כ־150 מיליון דולר). עובדי הרש״ף אחראים לפרנסתם של כמיליון איש ואישה, רבע מהאוכלוסייה. ההכנסה השנתית הממוצעת לנפש בשטחים ירדה ל־700 דולר (בעזה: 600 דולר), לעומת 20 אלף דולר בישראל. פינוי ההתנחלויות ועמדות הצבא מהרצועה אמנם הקלו בימי שיגרה על חופש התנועה, אבל ההקלה היא בעיקר סמלית, משום שהרצועה כולה נותרה כמו כלא ענק, ללא כל יכולת פיתוח. המעברים הסגורים חוסמים גישה לשירותי בריאות והעברת סחורות, כך שגם ענף החקלאות מתמוטט. החממות שנקנו מההתנחלויות בכספי תרומות עומדות שוממות, מכיוון שסגירת המעברים התדירה והשוק הפנימי העני, לא מאפשרים להן להניב רווח. במשק קפיטליסטי המשמעות היא שלא נעשה בהן שימוש כלל. על־פי הבנק העולמי, "שנת 2006 תהיה הגרועה ביותר בקורותיו האומללים של המשק הפלסטיני". המצב כרגע הוא כזה שלשני־שליש מהאוכלוסייה בשטחים אין דרך להשיג מזון בסיסי ללא סיוע חיצוני, וגם את הסיוע הזה מעכב המצור הכלכלי־צבאי.

גשמי קיץ

מתקפת "גשמי קיץ", שהורחבה בצל המלחמה בלבנון, העצימה את המשבר משמעותית. במהלכה נהרגו למעלה מ־230 איש, מהם כ־65 ילדים, וכאלף נפצעו. המצור הצבאי אילץ 35 אלף דייגים ברצועה, שזהו מקור פרנסתם היחיד, להצטרף לעובדי הרש״ף בקבוצת משוללי השכר, משום שנמנעה מהם הגישה לחוף עזה. רשמית בוצעה המתקפה בתגובה לשביית החייל גלעד שליט, למרות שהיה ברור שהיא רק תדחה את הסיכויים לשיחרורו בחיים ולמרות שסקרים שונים הראו שמרבית הרחוב הישראלי תמך גם בשיחרור אסירים — הכל כדי להחזיר את החייל הביתה. ממשלת קדימה־עבודה לא יצאה למבצע ההקדמה למלחמה כדי להחזיר את השבוי, בדיוק כשם שהמלחמה בלבנון לא פרצה למטרה זו. היא יצאה למבצע לאחר שבמשך חודשים התברר שאין לה כל פיתרון לירי הרקטות, ושהלחצים והאיומים לא הצליחו לשבור את החמאס. המבצע הגדול הקודם בו נכתשה הרצועה, מיד לאחר הבחירות בארץ, רק חיזק את החמאס. בלחץ של הגנרלים בארץ הוחלט לחזק את היוקרה הצבאית של ישראל באמצעות הפגנת עוצמה צבאית גדולה יותר ("להשיב את כוח ההרתעה"), על חשבון הדם של החיילים ושל תושבי הרצועה והגדה. ביטחון לתושבים בישראל לא יצמח מזה. מה שכן יוכל לצמוח מזה, כמו מכל מבצעי התקיפה בשטחים, הוא רק מצב גרוע ומסוכן יותר באזור.

לחמאס אין פיתרון

רק ההמונים הפלסטינים בשטחים מסוגלים להחליף את החמאס בכוח אחר. מכיוון שלחמאס אין שום אסטרטגיה שמסוגלת לפתור את הסכסוך הלאומי ולחסל את העוני, הוא יוחלף בהמשך, כפי שכבר אמרנו יותר משנה לפני ההתנתקות והבחירות הפלסטיניות: "החמאס לא מציע שום פיתרון אמיתי לבעיות הבוערות של ההמונים הפלסטיניים, והתשובה הריאקציונרית בדמות הפיגועים הרצחניים נגד ההמונים בישראל כמובן לא מובילה לשום מקום. ברגע שתיוותר השליטה בידי האירגון, כמו במקרה של יציאת הצבא הישראלי מהרצועה, יגמר משחק "האופוזיציה הלוחמת" וההמונים הפלסטינים ייווכחו אחרי תקופה מסויימת ששלטון החמאס, כמו שלטון האייטולות באיראן, מדכא אותם, לא מסוגל לחסל את העוני ולא מסוגל להעלות את רמת החיים." (מאי 2004, "הסתבכות קטלנית"). אחד המניעים לפעולה בכרם־שלום היה הצורך של פעילים בחמאס לנסות לחזק את התדמית של תנועתם כתנועת התנגדות פעילה, בשעה שההנהגה המקומית שלהם לא יודעת איך להתמודד עם המצב בו נתקעה.

החמאס: "מדובר בניסיון חבלה"

ההנהגה המקומית של החמאס, הדחוקה עם הגב לקיר ללא כל פיתרונות, מיהרה לגנות את השביתה כאקט לא־אחראי שיזם הפת״ח וכסיוע למאמצי הכיבוש לפגוע בחיי הפלסטינים. דובר משרד הפנים הפלסטיני, חאלד אבו־הילאל, סיפק רמז לתוצאות של הפגנות שייצאו מכלל שליטה: "אם וכאשר מישהו ייהרג בהפגנות, משפחתו לא תצטרך לשאול למה הוא נהרג, אלא לקחת אחריות ולשאול למה בנה נשא נשק והשתמש בו במהלך הפגנה בלתי אלימה" (31.08). האיומים מבטאים חשש מהתפשטות של השביתה. "אנחנו עוברים תקופה קשה וצריכים להיות מאוחדים", היתה ההכרזה הקלאסית מפי רה״מ איסמעיל האנייה ב־01.09, בשעה שהוא ושרים אחרים סייעו לנקות את העיר עזה, שעובדי הניקיון בה לקחו חלק בשביתה מקדימה, חרף ההסתה של החמאס נגדם. אחד העובדים אמר שכואב לו לראות את העיר שלו הופכת למזבלה, אבל יש לו שכר־דירה לשלם ושישה ילדים לגדל: "אנחנו רוצים לחיות... מישהו חייב לחוש בסבל שלנו" (AP, 31.08). בהפגנה ב־18.09, הותקפה מכוניתו של רה״מ הפלסטיני. גם עובדי משרדו, יחד עם עסקים קטנים רבים, הצטרפו לשביתה. "בחרנו בממשלה הזאת כדי שתמלא אחר דרישותינו: לא לשחיתות, לא לעריצות הביורוקרטיה, וכו'. אבל גילינו שהם נגד חיים לכל אדם שאינו משתייך לקבוצה מסויימת", אמרה אחת המורות השובתות (18.09, שלומי אלדר, חדשות 10).

שתי המפלגות מאבדות תמיכה

הפת״ח ומאחוריו חלק ניכר מן האליטה הפלסטינית החלשה, רוכב על השביתה ומנסה לנגח באמצעותה את החמאס, כחלק מהמאבק המתמשך בין שני האירגונים על השליטה. בנתיים ישנה ירידה ברורה בתמיכה בחמאס ברחוב הפלסטיני, וסקרים שונים מראים שאם הבחירות היו נערכות שוב היום, היה הפת״ח גובר על החמאס. זה לא ששכחו לפת״ח את השחיתות, הביריונות והכישלונות. אבל, בהיעדר אלטרנטיבה, אנשים מעדיפים כרגע ממשלת אחדות בראשות הפת״ח, שאולי תוכל להביא להסרת המצור ולהקלה במשבר, מאשר להיות תקועים ללא תקווה עם החמאס. "לא איסמעיל ולא האנייה, אנחנו רוצים חזרה את ממשלת החראמייה (גנבים)!" צעקו בייאוש מפגינים ברמאללה. סקרים שונים מראים שבדומה לאולמרט ופרץ, גם אבו־מאזן וגם האנייה זוכים לתמיכה נמוכה מ־20%. כלומר, בשביל העובדים והעניים בשטחים, ממשלת אחדות היא ברירת מחדל.

על סף מלחמת אזרחים

ב־1 באוקטובר הורה שר הפנים הפלסטיני, סעיד סיאם, לכוח השיטור של החמאס ("הכוח הביצועי") לדכא הפגנה של שוטרים בחאן יונס נגד הלנת שכרם. מפגינים ועוברי אורח נורו, עשרות נפצעו ושמונה מהם נהרגו. בעקבות זאת החלו קרבות רחוב עזים ברצועה ובגדה. פעילי פת״ח הכריזו על השבתת המסחר בגדה (הביריונים של הפת״ח רצחו מלצר ביריחו כשניסו לכפות את סגירת העסקים) והציתו משרדים של החמאס. הם אף איימו בחיסולו של חאלד משעל, העומד בראש ההנהגה הגבוהה של האירגון בסוריה. הקרבות מחזקים את החשש להתפרצות מלחמת אזרחים והם תוצאה של המבוי הסתום שמעצים את הקיטוב בין פעילי השטח של שתי המפלגות המאשימות אחת את השנייה בעומק המשבר.

כבר בסוף אפריל אירעו התנגשויות קשות, שכללו קרב רחוב המוני בין סטודנטים משני המחנות בביר־זית. ההנהגות המקומיות לא היו מעוניינות במלחמת אזרחים ונכנסו למו״מ כדי להרגיע את השטח. "מסמך האסירים" ניסה אז לגשר על הפערים ולמנוע את ההתדרדרות, אבל נכשל בזיהוי הבעיות המרכזיות ובניסוח אסטרטגיית מוצא מקיפה מהמשבר. החמאס לא הסכים להתפשר מול הלחץ מבחוץ, המיוצג באמצעות הפת״ח, להכיר בישראל ובהסכמי אוסלו, ולמעשה הנקודה הזאת עיכבה מאז את ממשלת האחדות. התעקשות ההנהגה המקומית של החמאס לא להכיר רשמית בישראל היא סמלית בלבד, כפי שכבר אמרו פעילים מטעם הנהגת החמאס המקומית. היא חוששת מפילוג בשורות תנועתה במידה ובה תיענה לדרישות. בכל אופן ימיה של ממשלת החמאס ספורים. גם אם תוקם בשטחים ממשלת אחדות בראשות הפת״ח (או "ממשלת חירום" במבנה אחר), היא אולי תגרום להפשרה של המצור ולריכוך של המשבר בטווח הקצר, אבל העתיד נראה עגום.

גם בישראל, גם בשטחים: דרושה התארגנות עצמאית של עובדים

לאף מפלגה פלסטינית היום אין דרך יציאה מהתופת ומהעוני. העובדים חייבים להפוך את האיגודים המקצועיים לכוח לוחמני ודמוקרטי. צריכה לקום בשטחים הנהגה שתהיה מסוגלת לפלס דרך, להשתלט על הבנקים, לתכנן באופן מרוכז את הייצור החקלאי כדי להקל על מצוקת הרעב, להוציא את מחוסרי־העבודה לעבודות בנייה של תשתיות מגורים ושירותים ולהשתלט על נכסים של האליטה הפלסטינית לצורך ניהול החברה בשעת משבר. אבל, כדי לסיים את הכיבוש, הנהגה כזאת תהיה חייבת לשלב ידיים עם העובדים והעניים בישראל. פנייה בכיוון כזה נעשתה באופן חלקי במהלך האינתיפאדה הראשונה ומעט במהלך המאבק העממי נגד חומת ההפרדה. לשם צריכה הנהגה כזאת לפנות ולא אל הכוחות של האיסלאם הפוליטי המבטיחים המשך התבוססות בדם, ולא אל האליטה הפלסטינית, המעמד השולט בישראל או המעצמות הגדולות שמאחורי "הקהילה הבינלאומית". העובדים בשטחים והעובדים בישראל מוכרחים להתגבר על התשישות והייאוש וליצור מפלגות חדשות, מפלגות של עובדים. מפלגות כאלה לא יוכלו להשאיר רק לפוליטיקאים ולקפיטליסטים את הזכות לדבר על הסכסוך ועל הפיתרונות הנחוצים. כפי שנכתב, השאלה היא לא מה ממשלת ישראל צריכה לעשות כדי לפתור את הבעיה, הממשלה היא חלק מהבעיה. השאלה צריכה להיות: מה ממשלה חברתית, בארץ או בשטחים, של מנהיגי עובדים ונציגי שכונות יכולה היתה לעשות?

תנועת מאבק סוציאליסטי קוראת ל:

• שיחרור החיילים השבויים ושיחרור אסירים פוליטיים.
• שיתוף־פעולה ותיאום מלא בין ההסתדרות לאיגודים המקצועיים הפלסטיניים, למען ההגנה על העובדים! סוף לגניבת המשכורות מהעובדים בישראל ובשטחים!
• הקמת מפלגות עובדים עצמאיות ודמוקרטיות בישראל ובשטחים שישמשו נשק במאבק החברתי על השלום, הכולל התנגדות מוחלטת לפיגועים נגד התושבים בישראל ולמתקפות הצבאיות ולחנק הכלכלי נגד התושבים בשטחים.
• פתיחת השערים לעבודה בתוך ישראל עבור עובדים פלסטינים ומהגרי עבודה, תוך חיוב המעבידים לתשלום שכר השווה לזה של העובדים הישראלים, כך שלא תהיה קיימת תופעת כוח עבודה זול.
• הפסקת המצור הכלכלי, מיגור העוני ופיתוח תשתיות ושירותים בשטחים ובישראל. סוף להפרדת תשתיות: פתיחת כל הכבישים בגדה המערבית לכלל האוכלוסייה.
• הסרת המגבלות על מעבר סחורות וחופש תנועה. מעבר חופשי בין הרצועה לגדה.
• פירוק חומת ההפרדה המהווה מלכודת דמים להמוני הישראלים והפלסטינים. פירוק כל המחסומים והמכשולים הפיזיים ופינוי כל הבסיסים וכוחות הצבא מתחומי הגדה המערבית.
• עצירת הבנייה בהתנחלויות, פינוי כל ה"מאחזים" המבודדים וההתנחלויות האידיאולוגיות. גבול הגדה־המערבית צריך להיקבע על בסיס משא־ומתן שווה בין התושבים בסביבתה.
• השקעה בדיור ציבורי ומקומות עבודה בישראל ובשטחים, שתאפשר גם לתושבי מחנות הפליטים לעבור למגורי קבע.
• הפלת שלטון ההון בארץ והאליטה הפלסטינית המושחתת באמצעות מאבק המוני והקמת ישראל סוציאליסטית לצד פלסטין סוציאליסטית בריבונות מלאה, כשירושלים הרחבה תהיה עיר בירה משותפת ומאוחדת של שתי המדינות, כחלק מהמאבק למזרח־תיכון סוציאליסטי ודמוקרטי.