בכול הארץ נערכים להילחם באויב הנורא החדש. ועדת שרים מיוחדת מתכנסת, בחיפה שוטרים יוצאים לרחובות, בראשון־לציון מנסים לעצור אותם באמצעות מסדרים, בגבעתיים מנסים מכלאות... הפוליטיקאים נערכים למגר את האויב החדש: הנוער!

בשביל צעירים רבים זה כבר הפך לשיגרה: מקרי דקירה בבית־הספר, איומים, מכות והפחד הנורא בכול פעם שבאים ללימודים או יוצאים לקניון. אבל יש מי שלא מוכן לשבת בשקט כשאנשים סובלים: הפוליטקאים שלנו, שכולם מלאים בנימוסים טובים, נועם הליכות ואי־אלימות באופן כללי. הזעזוע שלהם מהסבל שלנו גרם להם מיד לעשות מעשה ולכנס ועדה. ולא סתם ועדה, אלא ועדת שרים מיוחדת למאבק באלימת הנוער!

הוועדה הזאת התכנסה לדיונים ממושכים, הבריזה מביקור בכלא לקטינים (כנראה כי היה יום חם ואלים, והרבה יותר רגוע במשרד הממוזג), ולבסוף הגיעה למסקנה: הגיע הזמן להילחם בתופעה המסוכנת המכונה "נוער".

ואיך נלחמים באלימות? כמובן — באלימות! הוועדה רוצה לקיים בכול הארץ את שיטות הפעולה המיוחדות שהמציאו באילת. שם הבינו שתפקיד המורה איננו ליצור קשר אנושי עם התלמיד אלא בדיוק להפך: שלל כללים, נהלים ועונשים למפרים אותם מחליפים את השיטה הישנה של קשר בין בני־אדם, ומזכירים מקומות עבודה שבהם ההנהלה רודה בעובדים בחוזקה.

אכן, גם בית־הספר הפך למפעל: בית־חרושת לציוני הבגרויות שיקבעו את עתיד התלמיד ואת מוניטין בית־הספר. גם במקומות אחרים בארץ הבינו שכול נער הוא פושע מסוכן בפוטנציה: בתיכון "אורט" בגבעתיים כולאים את המאחרים בין גדרות ובין שערים נעולים מחוץ לבית־הספר, תחת פיקוח שומרים; בראשון־לציון החליטו להרגיל את התלמידים לרעיון שבמוקדם או במאוחר ייכנסו לכלא, על־ידי מיפקדים יומיים לצלילי ההימנון הלאומי (על חשבון זמן ההפסקה כמובן). נראה שבעיריית ראשון יודעים משהו שאנחנו לא על הקשר הבדוק שבין שירת "התקווה" למניעת אלימות. בחיפה, לעומת זאת, לא מאמינים שבתי־הספר יצליחו להרגיל את התלמידים לחיי הכלא הצפויים להם, ולכן החליטו להפגיש אותם עם שוטרים אמיתיים בכול הפסקה. המשטרה מסייעת לתלמידים המסכנים, שכנראה שכחו היכן בתיהם, להפסיק לבזבז זמן בשיחות עם חבריהם מחוץ לשער בית־הספר, ומפזרת את הפרת הסדר הציבורית הזאת הביתה.

בבית־ספר אחד בתל־אביב, בשם רוגזין, לא שמעו על החידושים האחרונים בתחום החינוך. שם החליטו דווקא לתת יותר חופש לתלמידים, להעביר להם סדנאות אמנות בחינם, שעות חניכה אישיות ואפשרות להתארגן ב"פרלמנט" ולהיות מעורבים חברתית. לא ברור איך זכה בית הספר הזה במשך שנתיים רצופות בפרס בית הספר הלא אלים של משרד החינוך. בייחוד כשהוא מורכב מתלמידי שכונות דרום תל־אביב ויפו, ומשלב בין ילדי מהגרי־עבודה, ילדים פלסטינים וילדים של עובדים בשכונות הכי מקופחות בתל־אביב. כמובן שרון חולדאי, ראש עיריית תל־אביב, נאלץ להתערב ולמנות מנהלת שידועה בקפדנותה ובשימת דגש על תחרותיות. היא דאגה לבטל את מרבית הפרוייקטים שהיו בעבר בבית־הספר, מלבד פרוייקט אחד שנערך על־ידי חברת מחשבים שבו משתתפים רק התלמידים המצטיינים בתחום.

הצטיינות היא צייתנות

זה לא פלא שהמדינה מנסה להפוך את בתי־הספר ואת חיי הנוער בכלל, לדגם מוקטן של חיים במדינה טוטליטארית. המדינה לא צריכה בני־נוער מלאי חיים, חושבים וביקורתיים. חס וחלילה, הם עוד עלולים לנסות לשנות משהו. מערכת החינוך מנסה ליצור נוער צייתן, ממושמע שיידע שבמקום העבודה הולכים לשירותים רק עם כרטיס, שיידע שתמיד צריך להקשיב לבוס ושיבין שאין מה לצפות מהחיים חוץ מלהיות אותו נער/חייל/צרכן/עובד/אדם חרוץ ושקדן, שכול מאמציו מתורגמים לרווחים של בעל החברה. את המרץ שלהם נדרשים התלמידים להקדיש להשגת ציונים גבוהים במבחנים, כי זה הסיכוי היחיד שלהם לחיים סבירים ועבור בית־הספר לקבל מוניטין טוב.

ואם אתה לא טוב במתמטיקה? לא נורא, יש הרבה סוכנויות כוח־אדם שיציעו לך מבחר עבודות בתחום האבטחה והניקיון. לא פלא שצעירים נעשים אלימים תחת הלחץ הזה. מי שמרגיש שאין לו סיכוי לשרוד במירוץ, יחפש דרך לברוח מהמציאות ולהוציא את התיסכולים שלו החוצה. יכול להיות שזה אחד המקורות לאלימות?

מי שמרגיש שהוא חנוק, שהוא נמצא בכלא, יחפש את הדרך החוצה. מי שיושב ב־14:00 עייף משום היה צריך לקום מוקדם יותר מאז שביטלו את ההסעות, בכיתה צפופה, בלי מזגן, לרוב גם רעב (כי לא תמיד יש כסף למחירים המופקעים במזנון ולחלק מהתלמידים חסר לפעמים כסף בבית אפילו לסנדוויץ'), יהיה מתוסכל ויחפש לפרוץ דרך החוצה. זה יכול להיות באמצעות אלכוהול, זה יכול להיות באמצעות סמים אחרים וזה גם יכול להיות באמצעות אלימות. תמיד זה מלווה בדיכאון. מחקרים מראים שהנוער בישראל הוא העצוב ביותר ב"עולם המערבי". יש לו סיבות טובות להיות כזה.

די לייאוש

אסור לנו להסכים להמשך המצב הזה. לא בתור הורים, לא בתור מורות וכמובן לא בתור נערות ונערים. אנחנו חייבים להתארגן בבתי־הספר ולהתחיל לדרוש את מה שמגיע לנו: תשתיות טובות יותר, כיתות צפופות פחות, מפעל הזנה שימומן על־ידי המדינה, משכורות גבוהות יותר למורות וכמובן, הכי חשוב: הזכות שלנו, מורים, תלמידים והורים, לנהל את בתי־הספר שלנו על־פי הרצונות והצרכים שלנו, ולא על־פי האינטרסים של בעלי־ההון והפוליטיקאים!