האווירה בכינוס היתה לוחמנית, וראשי איגודי המורים קראו למאבק משותף של שני ארגוני המורים נגד מסקנות הוועדה. יו״ר ארגון המורים העל־יסודיים, רן ארז, אמר ש"ועדת דוברת מטרתה להמשיך את הקיצוצים. לבנת דואגת להמשך הקריירה שלה ודוברת ימשיך לעשות עסקים באמריקה, ואילו המורים הם אלו שייתקעו עם התוכנית". גם יו״ר התאחדות הארצית של מנהלי בתי הספר, אריה לוקר, תקף את הרצון להנהיג את שיטת הניהול הפרטני בו יתפקד בית הספר כיחידה עסקית עצמאית, וטען כי מערכת החינוך מייצרת אנשים ולא במבה. עצם הקריאה לכינוס כזה על ידי ארגוני המורים, שיתוף הפעולה ביניהם והאמירות הרדיקליות של ראשי הארגונים, שמעדיפים בימים כתיקונם לייצג קו מתון ו"ממלכתי" הרבה יותר, מעידים על מצב הרוח הלוחמני של המורות והמורים מן השורה.

איך אפשר לנצח את הפיטורים ההמוניים?

המורים חייבים לצאת בהסברה עצמאית נגד התעמולה של האוצר ומשרד החינוך. הקמפיין שיזמו ארגוני המורים מסמן באופן ברור את ליבנת כגורם הבעייתי, בלי להתייחס להיותה חלק ממערכת שמובילה התקפה רבתי על העובדים והנוער, ואינו מציע כל אלטרנטיבה או דרך פעולה.

ההסברה חייבת לכלול הקמת דוכני הסברה ברחוב שיראו מה באמת אומר דו״ח דוברת מבעד להתחסדות וללשון המתייפייפת. המורים חייבים להקים ועדי פעולה יחד עם ההורים והתלמידים בכל בית־ספר ושכונה. הסברה זו צריכה להיות בסיס למאבק ארצי, שיתחבר למאבקם של הסטודנטים נגד סגירת מכללות והעלאת שכר הלימוד. הקמפיין המשותף צריך להעלות דרישות נגד הקיצוצים האחרים ולארגן פעילויות הסברה והפגנות. המאבק חייב להתנהל על בסיס שליטה דמוקרטית מלמטה באמצעות ועדי פעולה, כאשר ניתן להחליף את הנציגים בכל רגע נתון ולקיים דיונים והחלטות ובניית האסטרטגיה על ידי המשתתפים במאבק, כך שמכירתו לא תתאפשר.