מדינת רעב

בוליביה היא המדינה הענייה ביותר בדרום אמריקה. הכלכלה נשענת ברובה על חקלאות, שני שלישים מהאוכלוסייה חיים מתחת לקו העוני ומיליונים חיים ללא חשמל ומים. 87% מהאדמות הפוריות נמצאים בידי בעלי אחוזות, מה שמשאיר למיליוני אינדיאנים (רוב האוכלוסייה) רק 13% להתחלק בהם. גם בערים המצב גרוע: כ־45% מכוח העבודה עובדים במה שנקרא "תת תעסוקה", מצב שבו חברות בינלאומיות מעסיקות עובדים מקומיים בתת־תנאים תמורת שניים עד חמישה דולר ליום. המעמד השליט של בוליביה חלש מאוד, ולכן תלוי בהסכמי סחר נצלניים עם ארצות הברית.

ארץ מאתיים ההפיכות

בוליביה היא מדינה שבה שורר חוסר יציבות מתמיד, המלווה במרידות של איכרים אינדיאנים במעמד השליט. עד היום היו כמאתיים שינויי שלטון מאז הכרזת העצמאות ב־1824 (רובם לא דרך בחירות). מאז 1985 ועד המרד האחרון נהרגו 190 איש, נפצעו 6,000 ונעצרו 10,000 אנשים במאבק נגד המדיניות הקפיטליסטית של הממשלה. רוב ההרוגים היו תחת הנהגתו של הנשיא הנוכחי, סנצ׳ס דה־לוסאדה המכונה גוני. הממשלה הובילה בשנים האחרונות סדרת התקפות ברוטליות על העובדים ושאר המגזרים המנוצלים של החברה, בצורת הפרטת רוב ענפי המשק וסדרת קיצוצים בתקציב. נשמע מוכר? ממשלת גוני הציגה תוכנית כלכלית שכוללת רפורמות במס שביטלו 60% מהמסים על בעלי ההון, בזמן שיותר מ־50 אלף עובדים פוטרו. העובדים והאיכרים הבוליביאנים למדו ש"דמוקרטיה" בידי המעמד השליט היא בסך הכל שם נוח יותר להפרטות, פיטורים המוניים ועסקאות של עשירים לבנים אחד עם השני על חשבון העובדים. בסקר שנערך ב־2001 רק 7% מהבוליביאנים הביעו אמון בממשלה.

המהפכה מתחילה

בינואר השנה יצאו איכרים ופנסיונרים למאבק על זכויותיהם. מחאה זאת עלתה בחייהם של 14 בני אדם שנרצחו על ידי הצבא והמשטרה. באמצע פברואר החליטה הממשלה לממן את הגירעון שלה באמצעות החרמת משכורות של עובדים. זה הוביל למחאה חברתית גדולה של עובדים, וגם שוטרים וחיילים הצטרפו למחאה. מחסומי דרכים הוקמו בכל רחבי המדינה, אלפים צעדו לבירה, שביתה כללית הוכרזה ושיתקה את המדינה. ההתקוממות גבתה את חייהם של 33 אנשים. ארגון הגג של העובדים והאיכרים בבוליביה, ה־COB, הגיע להסכם פשרה עלוב עם הממשלה. אבל זה היה רק הסיבוב הראשון.

באמצע ספטמבר חתמה הממשלה על חוזה יצוא של הגז הטבעי הבוליביאני לארה״ב באמצעות חברות אמריקאיות ואנגליות. שווי העיסקה היה מיליארד ו־300 מיליון דולר בשנה, כשמתוכם יגיעו לקופת המדינה רק 40 מיליון דולר. האיכרים והעובדים של בוליביה דרשו להלאים את ענף הגז ולהשתמש בו בתוך בוליביה, כולל זיקוק מקומי שייתן בסיס לתיעוש של הכלכלה המפגרת. בהפגנת איכרים אחת נהרגו 5 אנשים, כולל ילדה בת 8, ואז העניינים התחילו להתחמם.

שביתה כללית

ב־29 בספטמבר הוכרזה שביתה כללית ללא הגבלת זמן בדרישה להלאמת ענף הגז, עצירת ההפרטות, רפורמה אגררית (חלוקת אדמות) וביטול חוקים המאפשרים פיטורים מיידיים ופגיעה בשכר ובפנסיה. ב־3 באוקטובר התכנסו מנהיגי העובדים בעיר אל־אלטו, שהפכה לעיר מרכזית במאבק. סטודנטים רעולי פנים עמדו בכניסה ואמרו לעיתונאים, "זהו השטח הראשון שמשוחרר מהאימפריאליזם. אנחנו הקמנו משמרות מהפכניים על מנת להגן עליו". השובתים עברו התקדמות מהירה במודעות ובהבנה שלהם, והיה ברור שהשביתה היא לא רק על נושא הגז. ב־7 באוקטובר הכריזו מנהיגי העובדים באל־אלטו על "התנגדות עממית ללא הגבלת זמן". יום לאחר מכן נרצחו שני מפגינים בהתקפה של הצבא על שיירת מפגינים בדרכה לבירה לה פאס. בתגובה הכריזו ארגוני המחאה באל־אלטו על חסימת כל הכבישים בעיר והכבישים המובילים לבירה. פועלי המכרות השתלטו על מכרות השייכים לנשיא ולמשפחתו. הכורים הוציאו איתם מקלות דינמיט וצעדו יחד לכיוון הבירה.

ב־11 לחודש החליטה הממשלה להטיל את הצבא במלוא כוחו לקרב. תושבי אל־אלטו לא נרתעו. להפך, הם הצליחו לעמוד בהתנגשויות בלתי פוסקות במשך 48 שעות רצופות עם כוחות הצבא במה שנודע כ"קרב על אל־אלטו". תחת לחץ התושבים התלכדה ההנהגה באל־אלטו לגוף מאוחד, יצרה מבנה של ועדות שכונתיות שנקראו "חונטות" (ארגוני מאבק דמוקרטיים שמזכירים את הסובייטים במהפכה הרוסית), והיו חלק ממועצה אזורית של נציגי החונטות הנבחרים.

העובדים הקימו בריקדות לחסימת הטנקים בכל רחבי העיר והשליכו בקבוקי מולוטוב ופצצות ביתיות להגנה עצמית. "הבריקדות חוסמות כבישים אבל פותחות את הדרך" היתה אחת הסיסמאות של המפגינים. בשאר המדינה יצאו אלפי איכרים לחסום את נתיבי האספקה של הצבא לאל־אלטו ולבירה. קרבות הגבורה גבו את חייהם של 26 מפגינים, ביניהם ילדים. למרות זאת הדיכוי לא הצליח לשבור את העובדים, והצבא נאלץ לסגת כדי להגן על שאריות השלטון בבירה. הטבח באל־אלטו הפך את המחאה להתקוממות ארצית. בכל מקום התכנסו ועדות מאבק מיוחדות כדי לדון בצעדים הדרושים להפלת ממשלת הדמים של גוני.

הפגנות המוניות

אלפי עובדים נלחמו בקרב על לה פאס ב־13 באוקטובר, שנמשך כעשר שעות ובעקבותיו נפלה רוב העיר לידי המפגינים, חוץ מארמון הנשיאות והקונגרס שהוקפו בשכבות גדולות של שריון וחיילים.

הנשיא עזב את ארמון השלטון והתבצר בבית באחת השכונות העשירות של לה פאס לאחר שהצבא הודיע כי לא יוכל לאורך זמן להגן על ארמון הנשיאות במרכז העיר.

ב־14 קברו ההמונים את מתי היום הקודם, ובכל הערים והכפרים של בוליביה יצאו המוני עובדים ואיכרים למחות על הטבח שביצעה המדינה. היו אלה ההפגנות הגדולות ביותר בהיסטוריה של בוליביה, עם 250,000 מפגינים בלה פאס. בכל רחבי המדינה החלו קבוצות מפגינים גדולות לצעוד לבירה ולדרוש את התפטרות הנשיא. ב־15 הודיע הנשיא על ביטול עיסקת הגז, אבל בשלב הזה, זה כבר לא הספיק כדי להרגיע את ההמונים. הנשיא הצדיק את הדיכוי הברוטלי בכך שהאשים את המאפיה והאיגודים בקשר משותף להפילו. הצבא הציב פיקוח על העיתונים הראשיים, ותחנות רדיו לא "ממושמעות" הופגזו והופצצו.

הכוח היה ברחובות

ב־16 הורה איגוד החונטות השכונתיות באל־אלטו להרכיב גדודי הגנה עצמית חמושים. האיגוד הורה ל־562 החונטות של אל־אלטו להרכיב את הבריגדות ההתנדבותיות שיעשו שימוש בבקבוקי מולוטוב ופצצות כנגד ההתקפות הבלתי פוסקות של כוחות הממשלה. גם באסיפות המוניות בבירה נשמעה דרישה דומה. במשך שמונה שעות כבשו המפגינים את מרכז העיר, מוכנים לקרב המכריע. הם דרשו לכבוש את הארמון הנשיאותי, אבל מנהיגי האיגודים ביקשו שההמונים ימתינו לאלה שנמצאים עדיין בדרכם לבירה. מנהיגי האיגודים הודו מאוחר יותר כי פחדו מהרגע שהשלטון ייפול לידיהם, ולא היה להם מושג מה לעשות. שיירה של שמונה טנקים שירדה ברגע האחרון מאל־אלטו הצליחה לגרום להמון לסגת אל מאחורי הבריקדות. בינתיים צעדו יותר ממאה אלף איש לבירה מכל רחבי המדינה, נחושים להפיל את הממשלה. שיירת הכורים הותקפה בדרך לבירה על ידי הצבא, שרצח שלושה כורים ופצע עשרים. הכורים והמפגינים האחרים החליטו בנחישות שמתים או חיים, הם יעברו. המון זרם לבירה דרך הגבעות,

והחלק העיקרי של התהלוכה אילץ את הצבא לאפשר לו לעבור. ההפגנה המרכזית התמקדה במרכז העיר. לכולם היה ברור שהממשלה איבדה את כוחה, והכוח האמיתי נמצא ברחובות. אפילו המעמד השליט המפורר הבין את זה. רבים משרי הממשלה כבר התפטרו, וסגן הנשיא קרלוס מסה ביקר פומבית את מדיניות הדיכוי של הנשיא. ביום שישי ה־17 באוקטובר, לאחר שמסר את מכתב ההתפטרות שלו לקונגרס, עלה הנשיא גוני ביחד עם משפחתו ושרי הביטחון והמשטרה על שני מסוקים צבאיים שהטיסו אותם לבסיס צבאי סמוך, ומשם בהרקולס למיאמי. זה קרה אחרי שגם בשגרירות האמריקאית הבינו באיחור שאם לא יוותרו על הנשיא, המשטר כולו עלול ליפול. השמועות על הפלת הנשיא הביאו לעליית המוראל בקרב המפגינים. ההמון זרם לכיוון ארמון הנשיאות, שמסביבו ניצבו שורות של שוטרים חיילים וטנקים. השורות הראשונות של השוטרים הניחו את נשקם ולחצו ידיים עם המפגינים. אך הטנקים לא זזו, וההמון, ללא נשק, לא היה יכול לעבור. בצהריים הגיעו הכורים, נושאים איתם את מקלות הדינמיט, לבושים בקסדות שלהם וצועדים במחלקות. ההמון קיבל אותם בתשואות, אירגן להם אוכל ושתייה והחל לחגוג יחד איתם את התפטרות הנשיא. הדבר היחיד שעמד בין העובדים לשלטון היה המנהיגות אובדת העצות של איגודי העובדים.

איך מובילים מהפכות לניצחון?

המצב הכלכלי והחברתי של בוליביה הוא בעצם מצבן של כל מדינות דרום אמריקה. בעשור האחרון ניהלו כל ממשלותיהן מדיניות ניאו־ליברלית קפיטליסטית שחיזקה את בעלי ההון ופעלה לטובת האינטרסים של ארה״ב ולרעת העובדים, המובטלים והאיכרים. ארגנטינה היתה רק נקודה ברצף, ובוליביה היא הפרק הנוכחי. יחד עם זאת, ארה״ב עשתה כל מה שהיא יכולה כדי לשמור על כוחה באזור, כולל שליחת סוכנים של הסי.איי.איי לסייע לממשלת בוליביה. המעמדות השליטים בדרום אמריקה לא יוותרו על מקומם מרצון, והעובדים בדרום אמריקה, ובעצם בכל העולם, מתחילים להבין כי הדרך היחידה לעצור את המשבר הקפיטליסטי היא לצאת למאבק בכוח מאוחד.

החונטות העצמאיות והתארגנויות העובדים והאיכרים בערים ובכפרים מהווים את הבסיס לאלטרנטיבה אמיתית לשיטה. אך ארגונים כאלה לבד לא מספיקים, הניסיון של בוליביה מראה לנו את הצורך במפלגת עובדים מהפכנית שתוביל את המאבק לניצחון. מנהיגי איגודים פשרניים, שאין להם שום אלטרנטיבה למצב, הופכים בתקופה של מהפכה למכשול בפני העובדים. זה הזמן למפלגת עובדים מהפכנית. בלעדיה אין לעובדים מסגרות אמיתיות לתרגם את ההצלחה שלהם להפיל שליט אחד ליכולת שלהם להקים ממשלה חדשה של עובדים ומובטלים.

התפקיד שלנו הוא להקים את המפלגה הזאת גם כאן בישראל לפני שתבוא המהפכה, כדי שברגע שתבוא, והיא תבוא, יוכל מעמד העובדים לנצח את הקפיטליזם הכושל ולהקים חברה חדשה.