בראש מפלגה מתפוררת וקואליציה של רבע מהכנסת, אהוד ברק ממשיך לצלוע ממשבר למשבר עם החיוך המפורסם, כמו ילד שלא אכפת לו שאף אחד לא רוצה לשחק איתו, כי יש לו הרבה חברים דמיוניים. אבל איך הגיעה הממשלה שלו למצב הזה תוך קצת יותר משנה? והאם הממשלה הבאה תהיה יותר יציבה?

מעבר לגורמים המיידיים לכל משבר, תהליכים ארוכי טווח שומטים את הקרקע מתחת לרגליהן של כל הממשלות האחרונות.

התהליכים החשובים ביותר במובן זה הם התהליכים הכלכליים־חברתיים, אך מהם נגזרים גם תהליכים פוליטיים משמעותיים. בעשרים השנים האחרונות הובילו כל הממשלות את הכלכלה הישראלית במסלול ניאו־ליברלי מואץ: בוצעו הפרטות נרחבות, גם של חברות רווחיות (שהמרוויחים מהן היו כמעט תמיד בעלי הון המקורבים לממשלה המכהנת), נטל המס הועבר ברובו מהמעסיקים לעובדים ולמעמד הבינוני (הסכום של המסים על המעסיקים שבוטלו או צומצמו מאז 1984 מגיע לכ־40 מיליארד ש״ח בשנה בערכים של היום). קיצוצים חוזרים בתקציבי הרווחה, החינוך, הבריאות פגעו אנושות בבסיס של מדינת הרווחה. שוק העבודה הפך פרוץ ואכזרי, וזכויות העובדים עורערו על ידי חוזים אישיים, תוכניות "הבראה והתייעלות" וחברות כוח אדם.

כל הגורמים האלה הביאו לפגיעה בסולידריות החברתית ובהזדהות עם המדינה ולהיחלשות של הציונות כאידיאולוגיה שמלכדת את הרוב היהודי. מלחמת לבנון והאינתיפאדה חיזקו את המגמות האלה כשפגעו במעמד המקודש של צה״ל.

המפלגות הגדולות עברו תהליכים המקבילים לאלו שהתרחשו בחברה, והפכו מארגונים המוניים עם חיים פנימיים, סניפים פעילים והשפעה מסוימת של חברי המפלגה והפעילים על הקו האידיאולוגי שלה, למכונות בחירות ריקות מתוכן המנותקות מהבוחרים והחברים שלהן. מי שקובעים היום את המדיניות של המפלגות האלה הם קודם כל בעלי ההון שקנו בתרומות שלהם מניות שליטה, הלאודרים והלאוטמנים למיניהם. מישהו אמר פעם שהממשלה היא הוועד הפועל של המעמד השליט (אחד קארל מארקס).

סוף עידן הדינוזאורים

ההשפעה האלקטורלית של השינויים האלה קיבלה ביטוי ברור בצניחה של התמיכה בשתי המפלגות הגדולות, שמאז קום המדינה היו הבסיס שסביבו הורכבה כל קואליציה.

סכום המנדטים שקיבלו שתי המפלגות הגדולות יחד נפל מ־95 ב־1981 ל־74 ב־1992, 62 מנדטים ב־1996 ו־45 ב־1999. הפרשנים הפוליטיים נוטים לייחס חשיבות מוגזמת לתרומה של חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה — אפשר לראות שהמגמה היתה קיימת הרבה לפני בחירות 96', שבהן יושם החוק לראשונה. מ־84' אף מפלגה לא הצליחה להרכיב קואליציה לבדה למשך יותר מקדנציה אחת, ומאז שמיר ב־88', הפסיד בבחירות כל ראש ממשלה מכהן.

אצל נתניהו ראינו פרישות של שרים על רקע אישי, וחוסר יציבות גובר של הממשלה, שנפלה לבסוף תוך פחות משלוש שנים. המיתון העמוק שאפיין את הקדנציה שלו והאדישות לגורלם של המובטלים המתרבים הפילו את "הקוסם", ושום שפן ששלף לא עזר.

אותו החרא בלי שרה

אחרי מערכת בחירות שבה עמדו הנושאים החברתיים־כלכליים במרכז (היועצים האמריקאים של ברק היטיבו לזהות את הספין הנדרש ולנסח את ההבטחות שפיזר ברוחב לב), ברק נבחר ברוב גדול, אבל בלי בסיס רחב בכנסת. הורכבה ממשלה רחבה, אבל כזו שיש בתוכה ניגודי אינטרסים מהותיים (המפד״ל ומרצ בתחום המדיני, ש״ס וישראל בעלייה בתחום האזרחי). בשביל רוב המפלגות בקואליציה הזו, ממשלת ברק היתה ברירת המחדל. מהר מאוד הפכו התקוות הגדולות מברק לאכזבה גדולה: ההבטחה היחידה שקוימה היתה ההתחייבות לנסיגה מלבנון, שהיתה מחויבת המציאות.

לצורך השגת צמיחה ברק בנה על סגירת עיסקה מהירה עם סוריה, שתבודד את הרשות הפלסטינית ותכריח אותה לקבל הסדר משפיל. מהעיסקאות המלוכלכות האלה בין האליטה המושחתת "שלנו" לאליטות הרקובות "שלהם" הוא קיווה לגזור קופון בהשקעות בינלאומיות. כשזה לא הלך, ברק נשאר עם ממשלה מסוכסכת שמאבדת תמיכה בכל יום שחולף וצולעת ממשבר למשבר. מזל שכל משבר נשכח בזכות המשבר הבא. מהטורבינה (יהדות התורה בחוץ), דרך התקציב המקוצץ, שביתת הנכים (שפגעה קשות בפופולריות של הממשלה), שביתת הרופאים, הרפורמה האומללה במס, רשת החינוך של ש״ס (מרצ עוזבת) ופסגת קמפ־דייוויד (שלום לש״ס, המפד״ל וישראל בעלייה).

ועוד לא דיברנו על הערבים שהצביעו לברק בהמוניהם רק כדי לגלות שגם הממשלה הזאת לא יורקת בכיוון שלהם, על הסטודנטים ועל הבלגן בלשכת ראש הממשלה, כשמעל הכל מרחף הצל הענק של פרשת העמותות. הממשלה הזו עשויה ללכת בקרוב בדרך שבה הלכו שלוש קודמותיה ולשבור שיא במהירות הקריסה שלה בדרך. אבל איפה האלטרנטיבה? האם העובדים בארץ נידונים להחליף ממשלה כל שנתיים רק כדי שזו תמשיך לדפוק אותם?

העובדים חייבים לבנות אלטרנטיבה

לפני הבחירות האחרונות הבינו כמה ממנהיגי העובדים המאורגנים שהמפלגות הממוסדות מייצגות רק את הקפיטליסטים, הסיקו מסקנות מעשיות והקימו מפלגת עובדים תחת השם (הבעייתי) "עם אחד". זה היה צעד חשוב קדימה, אבל כדי להוות מוקד משיכה אמיתי לעובדים המפלגה חייבת להיות דמוקרטית, עם שליטה של החברים מהשורה על ההנהגה, סניפים פעילים והתערבות במאבקים של מעמד העובדים כל השנה, ולא רק לפני בחירות. הפעילים חייבים לנצח את המנגנון, והמפלגה חייבת להיפרד מהשוק החופשי ולאמץ תוכנית סוציאליסטית לוחמת. זו הדרך היחידה להוביל את העובדים, הגמלאים, המובטלים והנוער בארץ לעתיד אחר, שבו לא נצטרך לבחור בין נבלה לטריפה.