מה הוביל לתהליך השלום?

תהליך השלום צמח מתוך האינתיפאדה, המאבק של ההמונים הפלסטיניים נגד הכיבוש הישראלי. האינתיפאדה הפכה את המשך השליטה הישירה בפלסטינים ליקר הרבה יותר, לא רק מבחינה כלכלית וצבאית אלא גם בגלל המתחים והפילוג שנוצרו בחברה הישראלית, מה שגרם לממשלה הישראלית לחפש פתרונות אחרים ל"בעיה" הפלסטינית. קניית הנהגת אש״ף כדי להשתמש בה כבובה איפשרה את המשך הדיכוי באמצעים אחרים. במקום שהצבא הישראלי ידכא את הפלסטינים, המשטרה הפלסטינית יכולה לעשות זאת. מנגנוני הביטחון הפלסטיניים יוכלו להשתמש בצורות חריפות יותר של דיכוי ועינויים, כי ישראל חייבת לשמור על חזות של "דמוקרטיה מערבית", או כמו שניסח זאת רבין בצורה מבריקה, "בלי בג״ץ ובלי 'בצלם'". להנהגת אש״ף קל יותר לבגוד בפלסטינים ולחפות על כך בדיבורים על "אחדות לאומית" ו"אויב משותף", ולפלסטינים שסובלים מדיכוי קשה יותר להילחם במדכאים שהם בני אותו העם, ואינם נראים כאויב זר.

הממשלה גם רצתה למשוך השקעות, אבל חברות רב־לאומיות אינן נלהבות במיוחד לפתוח עסקים באזורי מלחמה. הממשל האמריקאי, שמעוניין להבטיח את הגישה שלו לנפט במזרח התיכון, רוצה יציבות, וזה נכון גם לגבי התאגידים הרב־לאומיים ששוקלים להקים סניפים חדשים או מקווים לפתוח שווקים חדשים למוצרים שלהם באזור. אבל בשבילם, המשמעות של יציבות היא לא העלאת רמת החיים, אלא דחיקתה כלפי מטה ויצירת תנאים שבהם יוכלו להשיג רווחים מקסימליים.

במשך אותן שנים ברית המועצות, מעצמת־העל שתמכה באש״ף, התפרקה; בתוך אש״ף מעמדו של ערפאת התערער. כך שבשביל ערפאת, תהליך אוסלו היה המיפלט האחרון. רק על־ידי היתלות בממשל האמריקאי ובישראל הוא הצליח לשמור על עמדת המנהיגות שלו באש״ף, ודרכו גם אצל ההמונים הפלסטיניים.

כך שתהליך השלום של אוסלו נועד לשרת את האינטרסים של אנשי עסקים ישראלים וזרים, ואת הקליקה שמקיפה את ערפאת. הדבר הראשון שעשו ממשלות ישראל וארה״ב היה לקנות את הנהגת אש״ף. החברים העשירים של ערפאת מתחלקים לשתי קבוצות: אלה שכבר ממלאים את הכיסים שלהם בכסף שנלקח מהרוב העני של הפלסטינים דרך מונופולים ששולטים על היבוא, בעיקר של מצרכי יסוד חיוניים, ואלה שמצפים בכיליון עיניים לרגע שיוכלו לחטוף חתיכה מעוגת השלום בעזרת השליטה בנמלים, בנמלי התעופה, באספקת המים ובנקודות מפתח אחרות במדינה הפלסטינית הצעירה. אלה גם אלה נהנים כבר עכשיו מתעודות VIP, שמאפשרות להם לנוע בחופשיות ברצועת עזה, בגדה המערבית וביניהן.

הם חיים בווילות מפוארות, טסים ממקום למקום בהליקופטרים ומתערבבים באליטות הכלכליות והפוליטיות ברחבי העולם, שאיתן יש להם מכנה משותף רחב הרבה יותר מאשר עם "אחיהם" שנרקבים במחנות הפליטים. בזמן שבעלי הון ישראלים, ערבים וזרים מזילים ריר למחשבה על הרווחים השמנים שבדרך, לרוב המכריע של הישראלים והפלסטינים תהליך השלום הנוכחי אינו מציע דבר (מלבד האבטלה שהוא מביא לעובדים שפוטרו ממפעלים בישראל שנסגרו והוקמו מחדש בירדן, שם כוח העבודה זול יותר).

מה תהיה התוצאה?

ה"שלום" הזה, שהוא בעצם המשך הדיכוי בדרכים אחרות, לא יוכל להחזיק מעמד. סיבה אחת לכך היא שזה איננו שלום בין עמים, אלא בין פוליטיקאים מושחתים. ברשות הפלסטינית, האנשים היחידים שיש להם זכות דיבור לגבי הסכמי השלום הם הדיקטטור ערפאת והמקורבים העשירים שלו. בישראל, פעם בארבע שנים אנו משתרכים כמו כלבים צייתנים בדרך לקלפי, אבל לפתק שאנחנו שמים שם יש קשר קלוש, אם בכלל, למדיניות הממשלה. אנחנו יכולים להצביע בעד יצירת מקומות עבודה, חינוך חינם או שלום, אבל הממשלה חופשייה להפר את ההבטחות שלה ברגע שהיא עולה לשלטון. כמובן שאנחנו יכולים להפיל אותה בבחירות הבאות, אבל עדיין הרצונות שלנו לא יבואו לידי ביטוי, כי בעלי ההון והחברות הגדולות הם אלה שממשיכים למשוך בחוטים של כל ממשלה, ולא אנחנו.

אבל יש עוד סיבה לכך ששלום כזה לא יימשך זמן רב. מצד אחד, יצירת מדינה פלסטינית שבתוכה גושי התנחלויות וכבישים עוקפים, מוקפת מכל הצדדים על־ידי הצבא הישראלי ועם בירה באבו־דיס, לא תמלא אחר הציפיות המינימליות של הפלסטינים. מצד שני, תהליך השלום לא יחלץ את העובדים הפלסטינים מביצת העוני שבה הם שקועים, או ישפר את מצבם של רוב הישראלים.

תהליך אוסלו לא יביא שלום או שגשוג

הכלכלה העולמית נמצאת היום במצב שונה לחלוטין מזה שבו היתה בעידן פרס־רבין, כשהתקוות לשלום הביאו להשקעות בקנה מידה גדול ולצמיחה מהירה בכלכלה הישראלית (גם אז, העשירים הם אלה שהתעשרו עוד יותר, בזמן שהחלקים העניים של החברה הרוויחו מעט מאוד, אם בכלל, כפי שמראה העלייה המשמעותית בפער בין עניים לעשירים שהתרחשה בתקופה זו).

בהתמוטטות הכלכלית של הנמרים האסייתיים, ואחר־כך גם של רוסיה ורוב אמריקה הלטינית, המשקיעים האמריקאים והאירופים נכוו ברותחין, ומשכו את מה שנשאר מההשקעות שלהם ל"חופי המבטחים" של וול־סטריט. עכשיו הם זהירים הרבה יותר לגבי השקעות ב"שווקים פורצים" כמו ישראל. נוסף לכך, הכלכלה הגלובלית עומדת כרגע על בסיס רעוע מאוד, כשכלכלנים בכירים מחכים להתפוצצות הבועה של שוק המניות האמריקאי.

באקלים הכלכלי העולמי של התקופה הנוכחית, התנעת תהליך השלום מחדש עשויה ליצור מומנטום מסוים של חידוש ההשקעות, אבל זה לא יהיה בקנה המידה של תקופת פרס־רבין, ולא יספיק כדי למשוך את המשק הישראלי ממיתון עמוק לצמיחה ממושכת. בישראל אנחנו עומדים בפני קיצוצים בהוצאה הציבורית, שפירושם המשך קריסת מערכות החינוך והבריאות והתרחבות של העוני והמצוקה. הפלסטינים יכולים לצפות רק לעוני וסבל מתמשכים בשכונות עוני בערים החנוקות מכל כיוון ובמחנות הפליטים ששוברים שיאי צפיפות עולמיים, לאבטלה, לפיקוח הדוק על העיתונות ולהפרת זכויות אדם.

עוני ומצוקה הם קרקע פורייה לגידולי פרא כמו לאומנות, גזענות ומלחמה. כשאנשים חווים צניחה של רמת החיים שלהם, וכשצעירים לא רואים כל תקווה לעתיד טוב יותר, הם מחפשים שעיר לעזאזל, ומהווים טרף קל לרעיונות ריאקציונריים שמשגשגים בהעדר אלטרנטיבה סוציאליסטית, כמו לאומנות או פונדמנטליזם דתי. המעמד השליט גם מעודד ומלבה נטיות לאומניות וגזעניות כחלק ממדיניות ה"הפרד ומשול" שלו לגבי החלקים השונים של מעמד העובדים.

העוני במזרח התיכון מביא לכך שהמשטרים באזור סובלים מחוסר יציבות, כשבראשם דיקטטורים שמצליחים להישאר בשלטון רק על־ידי שימוש בדיכוי ברוטלי. ערפאת לא ינהג אחרת, והפלסטינים יכולים למנוע את השלטון המוחלט שלו או של יורשיו רק אם ייכנסו בהמוניהם לזירה הפוליטית, כפי שעשו בזמן האינתיפאדה, כדי להבטיח לעצמם לא רק דמוקרטיה אמיתית אלא גם שיטה כלכלית שפועלת לטובתם, ולא רק לטובת קומץ של עשירים קרובים לצלחת או בעלי הון אחרים. תרחישים אפשריים אחרים כתוצאה מהשילוב של המשטר המדכא והתנאים החומריים הקשים בהם חי הרוב המכריע של הפלסטינים הם מלחמת אזרחים או התנגשויות אלימות עם ישראל.

תהליכי שלום ברחבי העולם — במזרח התיכון, באירלנד או בקוסובו — אינם מונעים את המשך ההרג ההדדי, מפני שבכל המקרים שהוזכרו האנשים העובדים אינם מעורבים במשא ומתן לשלום, ולשיטה הקפיטליסטית אין פתרון לבעיה היסודית של העוני, שמייצר אי שביעות רצון, תסכול וזעם. כל התהליכים שהוזכרו מבוססים על דיכוי של העובדים, במטרה ליצור תנאים של סופר־ניצול של העובדים על־ידי הקפיטליסטים.

יש פתרון!

המערכת הקפיטליסטית, שבה רדיפת הרווחים דורסת כל שאיפה לדאוג לרווחת בני־האדם ולהגן על משאבי כדור הארץ, אינה מסוגלת להביא לחיסול העוני. משום כך, סכסוכים אלימים ומלחמות ימשיכו להיות עובדת חיים במזרח התיכון ובאזורים אחרים. הסכמי אוסלו אינם מציעים שום פתרון לטווח ארוך של השאלה הלאומית בישראל/פלסטין, מכיוון שהם אינם יכולים לפתור את בעיית העוני באזור ואינם מגשימים את שאיפותיהם של האנשים הפשוטים.

הפתרון היחיד הוא הקמת חברה סוציאליסטית, דרך איחוד במאבק של העובדים, הנוער וכוחות מתקדמים נוספים. על־ידי ניהול של הכלכלה בצורה דמוקרטית כדי למלא את צורכי האוכלוסייה כולה, ולא למען הרווחים של החברות הגדולות ומשפחות עשירות ספורות, נוכל לעשות שימוש במשאבי הפלנטה, כמו גם בידע הטכנולוגי המתקדם ביותר, לצורך חיסול העוני בקנה מידה עולמי.

המשמעות של סוציאליזם אינה רק ניהול המשאבים והייצור ופיקוח עליהם באופן דמוקרטי כדי לספק צרכים אנושיים ולא רווח, אלא גם דמוקרטיה בניהול חיי היומיום שלנו. סוציאליזם דמוקרטי (בניגוד לסוציאל־דמוקרטיה שאיבדה את דרכה והשלימה עם הקפיטליזם) פירושו העברה מירבית של כוח וסמכויות לרמה המקומית, מה שלא רק יעלה את רמת החיים של הרוב המכריע של הישראלים והפלסטינים, אלא גם יערב אותם בדיונים על סוגיות הקשורות בשלום וביישום הפרקטי של התהליך. עם היכולת לספק דיור איכותי, חינוך ברמה גבוהה ועבודה לכולם, סוגיות שתחת השיטה הקפיטליסטית הן בלתי אפשריות לפתרון, כמו זכות השיבה של הפליטים, יהפכו פשוטות הרבה יותר, כי הבעיה של פליטים שמתחרים בפלסטינים אחרים או בישראלים על דיור ברמה הנמוכה ביותר או על מישרות בשכר נמוך לא תתקיים עוד.

המאבק לסוציאליזם והמאבק לשלום אינם ניתנים להפרדה. הצטרפו אלינו והיאבקו איתנו למען עתיד סוציאליסטי!

במה אנחנו שונים מחד״ש?

חד״ש טוענת שתהליך שלום המבוסס על הסכמים בין מדינות (כלומר בין המעמדות השליטים) ועל קבלת החלטות האו״ם (שתפקידו כעלה־תאנה לאינטרסים הצבאיים, המדיניים והכלכליים של מעצמות המערב האימפריאליסטיות, שנהנות מרוב במועצת הביטחון, ברור היום יותר מתמיד) יביא שלום צודק, כולל ויציב לאזור.

הקריאה של חד״ש לאי־התערבות בעניינים הפנימיים של מדינה אחרת מתבטאת בתמיכה בלתי מסויגת והימנעות מביקורת על הנהגת אש״ף והרשות הפלסטינית, למרות שיתוף הפעולה שלהן עם הניצול הכלכלי והדיכוי הפוליטי של רוב הפלסטינים על־ידי המשטר הישראלי. אין קריאה לעובדים ולנוער בכל מדינות המזרח התיכון להיאבק נגד המשטרים הקיימים.

ראיית נושאי השלום כקודמים לנושאים החברתיים־כלכליים והעמדת הסכסוך הישראלי־ערבי מעל הכל זורעת ומעודדת אשליות ביכולת למצוא פתרון לטווח ארוך של הבעיה הלאומית תחת השיטה הקפיטליסטית (למעשה, גישה זו היא שריד של תיאוריית שני השלבים הסטליניסטית המדברת על שחרור לאומי לפני מאבק להשלכת השיטה הקפיטליסטית, תיאוריה שגרמה נזק עצום לכוחות השמאל הרדיקלי ברחבי העולם). גישה זו גם הביאה לנתק ולניכור בין הרוב המכריע של מעמד העובדים והנוער הישראליים לבין חד״ש.

הדרישות החברתיות־כלכליות הרדיקליות של חד״ש, תחת הכותרת של "צדק חברתי" ו"חלוקה צודקת של ההכנסה הלאומית", כולן יפות וצודקות, אך הן מאבדות את משמעותן לנוכח העובדה שבלתי אפשרי להשיג אפילו את חלקן תחת משטר קפיטליסטי, ובמיוחד בתנאים של מיתון מקומי ואיום של משבר עולמי של המערכת הקפיטליסטית. תנאים כאלה דוחפים את המעמד השליט, כאן וברחבי העולם, למדיניות ניאו־ליברלית מובהקת. לנוכח העוני והסבל האנושי שמדיניות כזו מקצינה, הצורך בהצגת אלטרנטיבה סוציאליסטית רלבנטי וחיוני יותר משהיה אי־פעם, אבל ב־16 העמודים של מצע חד״ש לא מוזכרת המלה סוציאליזם, על הטיותיה השונות, אפילו פעם אחת.

מאבק סוציאליסטי קוראת למאבק מאוחד וסולידרי של העובדים והנוער באזור להקמת פלסטין סוציאליסטית עצמאית לצד ישראל סוציאליסטית, ולהרחבת המאבק לשאר מדינות האזור, בדרך להקמת פדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון על בסיס הצטרפות חופשית.