המצור נגד ממשלת החמאס ממשיך ואיתו גם ההידרדרות החברתית בשטחים וירי הקסאמים על שדרות. הסכנה של קריסה חברתית והתלקחות מלחמת אזרחים של ממש בעזה ובגדה, הופכת את "תוכניות השלום" של ממשלת אולמרט למגוחכות כמו ההצהרות בדבר "מיגור הטרור".

תושבי עיירת העוני והקסאמים מאסו מזמן בשלל ההבטחות הריקות של הפוליטיקאים מהמפלגות השונות ומביעים חוסר אמון וסלידה מהמדינה, מהפוליטיקאים ומהצבא.

"בחרנו בממשלה הזאת כדי שתמלא אחר דרישותינו: לא לשחיתות, לא לעריצות הביורוקרטיה... אבל גילינו שהם נגד חיים לכל אדם שאינו משתייך לקבוצה מסויימת" (- — עובדת רשות). עובדי הרשות הפלסטינית נאבקים כדי לקבל את משכורותיהם וברקע החברה הפלסטינית על סף תהום של מלחמת אזרחים והתדרדרות לתנאי עוני קיצוניים.

הצבא חידש פעולות קרקעיות ברצועה, החמאס הכריז על סוף "הפסקת האש", והיציבות בטח לא נראית באופק. כמעט חצי שנה עברה מאז שנבחר החמאס לרשות הממשלה הפלסטינית. תוצאות הבחירות, שעוררו סערה בישראל, שינו בצורה משמעותית את הפוליטיקה הפלסטינית, ונתנו ביטוי חריף למגמות החברתיות שצמחו ברחוב הפלסטיני, נוכח מימדי העוני, הכיבוש הצבאי, והייאוש. בזמן שאולמרט ושותפיו לקואליציה ממשיכים להוביל מדיניות שמעמיקה את המשבר החברתי בשטחים, התשתית האמתית של הטרור שבה האליטה הישראלית לא מוכנה לטפל, עולה השאלה האם תוכניות ההתכנסות והחומה הן פתרונות אמיתיים לבעיית הפיגועים.

מה עוד לא נאמר על תוכנית ההתנתקות. כתבות שער בכל העיתונים, דיווחים ודיווחי נגד, הדלפות ושקרים. למרות כל זאת, עתידה של רצועת עזה עדיין מעורפל. אבל מה שברור יותר ויותר הוא ששרון וחבורתו ממשיכים להוביל מהלך שיועיל אך ורק להם עצמם, ולעוד קומץ מיליונרים משני צדי הקו הירוק. אז התנתקות — איך זה עובד באמת?

יום האדמה מצוין השנה בשעה שמול כפרים בדואיים שלמים עומד איום מוחשי של פינוי

הממשלה, התקשורת והבורסה תולות תקוות גדולות בהפסקת האש הנוכחית ובהתנתקות, אבל הבעיות שעדיין עומדות בשורש הסכסוך — העוני, האבטלה והכיבוש — לא נפתרו, וההתלקחות הבאה היא רק עניין של זמן

התחממות בין ישראל למצרים ושחרור עזאם עזאם, מגעים בין משה קצב לסורים, הסכם סחר "משודרג" עם ירדן... רק לפני מספר חודשים כל השליטים של מדינות ערב היו משת״פים של הטרור, שעוד רגע יגיע הדוד בוש מאמריקה וילמד אותם לקח ואת הצבא לנצח, ופתאום שוב הועלתה באוב רוח אוסלו העליזה: התרוצצויות של דיפלומטים, ביקורי שליטים מאירופה, דיבורים על ועידה בינלאומית בוושינגטון, שמעון פרס... והכל רק בגלל מותו של ערפאת? מה מקור ההתקרבות בין הפוליטיקאים הישראלים והפלסטינים? עד מתי זה יימשך? והכי חשוב: מה ישיגו העובדים בישראל, פלסטין ושאר המזרח התיכון מנסיונות ההחייאה של "תהליך השלום"?

שנים רבות פילל ראש הממשלה אריאל שרון להסתלקותו של ערפאת, אך החדשות על מותו הקרוב באות לשרון בזמן מאד לא נוח. בנוסף לחשש כי יואשם במוות וההשפעה של זה על הרחוב הפלסטיני, מותו של ערפאת מעמיד בסימן שאלה את האסטרטגיה של המעמד השליט הישראלי. במשך השנים האחרונות הטענה העיקרית של המעמד השליט הישראלי הייתה כי ערפאת מהווה מכשול לכל סוג של משא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית. זה היה הטיעון המרכזי של שרון בהצדקת תוכנית ההתנתקות.

הפוליטיקאים שמסבירים לנו היום שערפאת הוא מקור כל הצרות, ושעכשיו כשהוא ימות הכל ייפתר, משרתים את אותו מעמד שליט שהביא את ערפאת לשטחים בתחילת שנות התשעים ומינה אותו לנציג העם הפלסטיני. ערפאת נראה אז כפרטנר נוח לעסקים, מישהו בעמדת נחיתות שיקבל את התכתיבים של השלטון בישראל.

בשבועות האחרונים כל הכותרות בעיתונים הן סביב נושא אחד בלבד — תוכנית ההתנתקות. השיווק האגרסיבי שלה והשיח הציבורי סביבה מחזירים אותנו במעגל לאותה סיטואציה — הפוליטיקאים, משרתיהם הנאמנים של בעלי ההון, מנסים שוב למכור לנו תוכנית גרועה, שלא מספקת פתרון למצב, תוך סילוף עובדות ובעיקר הצגת התוכנית כפתרון חדש, לאחר שהעובדים עייפו מזמן מהסכמים רקובים בין האליטות המושחתות משני הצדדים, או מפעולות צבאיות עקובות מדם.

הארגונים החמושים מהפת״ח, שמתמרדים נגד הסמכות של ערפאת, מנסים לעלות על גל התקוממות של ההמונים הפלסטינים, שמבקשים לחיות ללא שחיתות או דיכוי מכל סוג. כפי הנראה אנחנו עומדים לקראת הסלמה נוספת בסכסוך הדמים. האם יש מוצא?

האירועים האחרונים ברצועה רק חיזקו את התמיכה של רוב הישראלים בנסיגה ובפינוי ההתנחלויות בהקדם האפשרי. אף חייל לא רוצה להיות בין האחרונים שימותו במלחמה שכבר הוכרעה. האם תוכנית ההתנתקות היא פתרון אמיתי? מה יעשה שרון לאחר שהפסיד במשאל מתפקדי הליכוד? ואיך אפשר להבטיח שהצבא לא יחזור לעזה אחרי הנסיגה, כפי שקרה לאחר אוסלו?

האזרחים מהשורה בישראל כבר התרגלו במשך שלוש שנות האינתיפאדה לקרוא את מצב ההתראות לפיגועים. האוטובוסים של ירושלים בשעות הבוקר היו כמעט ריקים, כך גם בתי הקפה והקניונים. האזרחים הפשוטים כבר למדו על בשרם שהם ישלמו את מחיר "הסיכולים הממוקדים" וה"חיסולים". כך יהיה כנראה גם הפעם, ולמי ששיגר את המסוק לעזה שחיסל את השייח אחמד יאסין אתמול בבוקר זה היה ברור לחלוטין. שר האוצר, בנימין נתניהו, כבר הודיע בראיון לטלוויזיה שהממשלה מצפה עכשיו להתגברות הפיגועים. התקשורת "הרגיעה" אותנו היום וסיפרה שהוגברה האבטחה סביב שרון ופוליטיקאים אחרים. כמובן שהם נותרים בטוחים. הם לא צריכים לנסוע באוטובוסים, ללכת בשוק וברחובות. זאת הסיבה שהם גם מרשים לעצמם להוביל צעד שבאופן ברור יוביל לשפיכות דמים טראגית. הממשלה שנכשלה בלספק לנו את הביטחון האישי והכלכלי המינימלי, עושה עוד ועוד צעדים שידרדרו את כל האזור למרחץ דמים.

קוראים לזה "תוכנית ההתנתקות". הכוונה להצהרה של ראש הממשלה מלפני כמה חודשים שהממשלה הולכת לסגת מרצועת עזה ומחלק משטחי הגדה תוך חצי שנה. למשך כמה ימים זה באמת השכיח את השערוריות של משפחת שרון. כנראה ש"תוכנית ההתנתקות" לא תתממש בתקופה הקרובה, אם בכלל