ביטול צעדת השיבה על ידי משטרת בן גביר בתחילת החודש, לראשונה מאז התחילו הצעדות בשנות התשעים, מהווה תקדים מסוכן כחלק מהתגברות צעדי הדיכוי והרדיפה בחסות מלחמת ההשמדה בעזה.

צעדת השיבה היא אירוע מחאה ומאבק למען זכות השיבה של הפליטים שגורשו מבתיהם במסגרת זוועות הנכבה הפלסטינית. הצעדות מתקיימות ברצף כמעט שלושה עשורים, בהשתתפות אלפים, הצועדים כל שנה אל עבר האדמות של אחד מ־580 היישובים הפלסטיניים שהוחרבו בנכבה. "ועד ההגנה על זכויות העקורים", המארגן את הצעדות, הכריז בתגובה לביטול הצעדה על ארגון פעילויות חלופיות שכללו עשרות סיורים בכפרים שונים שנהרסו ונעקרו.

אנחנו השתתפנו בסיור ביישוב העקור טירת אל־לוז, שעליו נבנתה טירת הכרמל. האדמות החקלאיות של הכפר התפרסו על שטח גדול, עליו הוקמו אחרי הנכבה בין היתר קיבוץ החותרים, מושב מגדים, כפר גלים ושכונת דניה בחיפה. עד 1948 היישוב היה בין הכפרים הפלסטינים הגדולים באזור הכרמל וכלכלת הכפר התבססה על ייצור שמן זית, וגידול שקדים, ירקות ופירות. את עצי השקד והזית ניתן לראות עד היום. במלחמת 1948, טירת אל־לוז נכבשה על ידי הכוחות הישראלים ותושביה גורשו. בדומה למקומות אחרים הכיבוש לווה במעשי זוועה, כולל, לפי עדויות ניצולים, מקרה בו כוחות חמושים ישראלים שרפו בחיים עשרות מתושבי הכפר המבוגרים, לאחר שהורדו מאוטובוסים שלקחו אותם מטירת אל־לוז לאזור אללג׳ון (מגידו) כחלק מהגירוש המאורגן של התושבים לכיוון הגדה המערבית וירדן.

רחמה אבראהים אלחאג', פליטה מטירת אל־לוז וניצולה מהטבח זומנה להעיד בפני משקיפים של האו״ם בשכם ב־1948, וכך היא סיפרה: "כאשר הגענו מזרחית לכפר אללג׳ון (מגידו), אמרו לנו היהודים בערבית: תרדו מהאוטובוסים, כל אחד יישב על צרור הבגדים שלו, ותשבו בצורת מעגל. היינו צמאים וביקשנו מים. היהודים אמרו תחכו. הלכו לכיוון האוטובוסים, חזרו כשכל מהם מחזיק [ארגז] פח, הם שפכו את שיש בתוך הפח על הבגדים ועל הזקנים. הציתו אש והלכו. הייתי צעירה ויותר חזקה מהאחרים. זה היה בנזין ולא מים. ברחתי רחוק מהאש, הסתתרתי מאחורי סלע עד הבוקר. ראיתי את האש בוערת והאנשים נשרפים וזועקים לעזרה. בבוקר הלכתי לכיוון השריפה, ראיתי כמה גופות מפוחמות, פחדתי מאוד ולא נשארתי כדי לראות מי וכמה. רצתי עד הכפר זלפה (ליד צומת מגידו), נפלתי מעייפות ופאניקה. תושבי זלפה טיפלו בי ולקחו אותי לג׳נין". (מתוך החוברת של עמותת זוכרות- "זוכרות את אלטירה/חיפה").

חלק מתושבי הכפר גורשו לג׳נין, שכם ומחנות פליטים בירדן, בסוריה ובלבנון. חלק אחר מתושבי הכפר נשארו בתוך שטחי 48' ובתחילת שנות ה־50' מספר משפחות אף הצליחו לחזור לגור בבתים שנשארו בכפר ובמבנים בפאתי הכפר שנעשה בהם שימוש לחקלאות. עיריית טירת כרמל לא איפשרה להם להתחבר למים, חשמל ותשתיות בסיסיות אחרות, ורוב מי שחזרו נאלצו לעקור בשנית במהלך שנות ה־70'.

הסיור, בו השתתפו עשרות סטודנטים וסטודנטיות פלסטיניות לצד משפחות עם ילדים, הודרך על ידי בן לאחת ממשפחות העקורים מהכפר. התחלנו את המסלול בטירת הכרמל עצמה ליד בית הקברות המרכזי של טירת אל־לוז (היו בכפר שבעה בתי קברות, כולם נהרסו, למעט זה). על צלע ההר הסמוך אפשר היה לראות חלק מהמבנים של הכפר מהם גורשו התושבים. הסיור התקדם דרך מבנים שונים שהוסבו על ידי הרשויות הישראליות למבנים אחרים. המסגד של היישוב הפך לבית כנסת, הבית של המוכתר הפך לתחנת המשטרה, ובית הספר לבנים שנבנה לפני הנכבה לתושביה הפלסטינים של טירת אל־לוז משמש כיום כבית ספר מקיף שיפמן בטירת הכרמל. חלק מבתי התושבים שגורשו מטירת אל־לוז נשארו עומדים ושוכנו בהן משפחות יהודיות. ראינו על אחד הבתים בטירת כרמל כתובת בערבית, חרוטה באבן, של השנה שבה הוא נבנה, על פי לוח השנה ההיג׳רי. לאחר מכן יצאנו מהעיר למסלול למעיין המזרחי של הכפר (מכונה כיום 'עין קדם'), ששימש כמקור מים מרכזי לתושבים עד הנכבה. בדרך אליו ראינו שרידי מבני אבן שאליהם חזרו חלק מתושבי הכפר אחרי הנכבה.

לא כל הסיורים עברו בצורה חלקה כמו שלנו. ביישוב העקור סֿפוּרִיּה שוטרים ניסו למנוע את הסיור בטענה שמדובר ב"צעדה לא חוקית". בכַּפר סַבְּת, איפה שמלכתחילה היית אמורה להתקיים צעדת השיבה השנתית המרכזית, המשטרה גירשה משפחות שבאו לביקור זיכרון ומחאה בחורבות היישוב.

מאבק נגד מדיניות הנכבה המתמשכת

צעדות השיבה ואירועי יום הנכבה הם לא רק אירועי הנצחה וזיכרון של מעשי הזוועה והעוול ההיסטורי אלא הם חלק ממאבק נגד מדיניות הנישול השיטתית, שנודעת בתור הנכבה המתמשכת. מאבק שנעשה אקוטי יותר מאי־פעם אל מול מלחמת הכיבוש וההשמדה בעזה והעקירה ההמונית שם, במסגרתה אף נעקרים ונרצחים קשישים וקשישות שהם בעצמם פליטים שנעקרו מכפריהם כילדים וילדות ב־1948.

המתקפה השיטתית שהובילה ממשלת המוות הישראלית על אונר״א, סוכנות הפליטים הפלסטינים של האו״ם, לא רק הוסיפה לפגיעה אנושה באוכלוסייה השורדת ברצועה, אלא גם שירתה היגיון פוליטי החותר למחוק הכרה באוכלוסיית הפליטים הפלסטינים ובשאיפותיהם הלאומיות. כעת, האיום של טראמפ ונתניהו בטרנספר מלא וגירוש המוני של תושבי עזה למדינות באזור ובעולם הוא איום קונקרטי בביצוע פשע של נכבה שנייה. לאלו מצטרף הטיהור האתני בגדה שמבוצע בשיתוף פעולה בין כנופיות חמושות של מתנחלים כהניסטים לבין הצבא הישראלי והואץ דרמטית מאז ה־7 באוקטובר עם עקירה של קהילות פלסטיניות שלמות בכפרים החקלאיים ואף במחנות פליטים גדולים כמו בטולכרם ובג׳נין. גם במזרח ירושלים, בנגב ובכלל שטחי 48', ממשלת המוות מסלימה הריסות בתים, עקירה של קהילות ערביות־פלסטיניות והשתלטות על אדמות, כחלק מאותה מדיניות של נישול וטיהור אתני שעמדה מאחורי הנכבה — מקסימום שטח, עם מינימום ערבים־פלסטינים.

מיליוני עקורים, פליטים וצאצאיהם חיים עד היום בתנאי עוני, מצוקה ודיכוי גם בגדה ובעזה וגם ברחבי המזרח התיכון. לאחר מלחמת 48' והנכבה, ראשי התנועה הציונית והמשטר הישראלי יצרו בכוונה מצב בו יהודים מהגרים מהשורה שוכנו על חורבות יישובים פלסטינים או ממש בבתים של פלסטינים שגורשו בנכבה, כפי שראינו בטירת הכרמל שהוקמה על חורבות טירת אל־לוז. כחלק ממהלך נרחב של טיהור אתני ונישול, המשטר הקפיטליסטי הציוני החדש קבע עובדות בשטח ויצר מצב שמקדם רעיון של 'משחק סכום אפס', לפיו כל פתרון שיכלול שיבה של הפליטים הפלסטינים יהיה כביכול על חשבון ישראלים מהשורה.

כך המשטר הקפיטליסטי הישראלי מנצל פחדים קיומיים בקרב יהודים ישראלים מהשורה כדי לגייס תמיכה בהמשך הסטטוס קוו של דיכוי לאומי, כיבוש ונישול שמתוחזק באמצעות מלחמות ומעשי טבח עצומים ומייצר עוד ועוד אסונות בקנה מידה היסטורי.

אלא שפתרון צודק לפליטים בהחלט יוכל להתממש ללא יצירת כל עוול חדש, דרך הסכמה שתכלול הכרה בעוול ההיסטורי של הנכבה של 1948 ובזכות הפליטים והעקורים לשוב, תוך הבטחת חיי רווחה ושוויון בזכויות ובתנאי המחיה לכלל התושבים. עמותות וארגונים שונים הפועלים עם פליטים מהנכבה וצאצאיהם בנו מודלים רבים הממחישים איך ניתן לממש שיבה ללא הרס, גירוש או עקירה המונית חדשה. פתרון כזה דורש מאבק להפלת הדיקטטורה של שלטון ההון והכיבוש, האימפריאליזם והדיכוי הלאומי, כחלק ממאבק לשינוי סוציאליסטי של פני האזור ולשלום. הבטחת המשאבים הדרושים לכינון שוויון ורווחה עבור שתי האומות וכלל האוכלוסייה בין הירדן לים, לרבות מענה מקיף ומלא עבור אוכלוסייה שתבחר לשוב, מדגישה את הצורך במאבק להפלת המערכת הקפיטליסטית כולה, לרבות בשאיפה לכינון מסגרת שיתוף פעולה אזורי — קונפדרטיבית, דמוקרטית וסוציאליסטית — על בסיס וולונטרי ושוויוני שתרתום את משאבי המפתח, תחת בעלות ציבורית דמוקרטית, לרווחת הכלל, תוך הבטחת שוויון זכויות לכל האומות ולכלל המיעוטים.

הקפיטליזם הישראלי מבוסס על מחסור, מצוקה חברתית ודיכוי, אבל פתרון מוסכם, שיבטל את כל צורות הדיכוי הלאומי ויתבסס על תכנון דמוקרטי ורציונלי של הכלכלה יאפשר שיקום ורווחה גם לפליטים וגם לכלל מיליוני הפלסטינים והישראלים מהשורה החיים כאן.

מספר אירועי מחאה וטקסי זיכרון התקיימו אתמול (רביעי 14.05) והיום (חמישי 15.05) בקמפוסים ומחוץ להם לציון יום הנכבה, בחלקם השתתפו גם פעילות ופעילי תנועת מאבק סוציאליסטי. שר החינוך קיש ושר האוצר סמוטריץ' מאיימים לשלול תקציבים מאוניברסיטאות שבהם אירועי מחאה כאלה יתקיימו. התשובה לצעדי הדיכוי וההשתקה מצד קיש, בן גביר, סמוטריץ' ושותפיהם, צריכה להיות התארגנות להסלמת המאבק נגד מלחמת הכיבוש וההשמדה ומדיניות הנכבה המתמשכת.