ב־21.5, מאות מפגינים ומפגינות — שהגיעו בשיירת מחאה מכפר מנדא, עין מאהל, רהט וכפר קרע — התאספו מול הכנסת במחאה על חוסר הטיפול בפשיעה בחברה הערבית. במקום אף הוקם מאהל מחאה ביוזמת ועדת המעקב. כמעט כל שבוע מתקיימות הפגנות ביוזמת משפחות הנרצחים בחברה הערבית מול תחנות משטרה בדרישה לתפוס את הרוצחים של יקיריהן ולשים סוף לרציחות, בזמן שרק 23% מ־318 מקרי הרצח מתחילת 2021 פוענחו על ידי המשטרה.

נראה שאין יום שמסתיים ללא קורבנות נוספים של גל האלימות. התקשורת הישראלית מתייחסת ברובה לתופעה כבעיה "של החברה הערבית" בלבד, כאילו שעל רקע המשבר החברתי אין גם עלייה דרמטית בממדי האלימות והפשיעה בכלל החברה.

איתמר בן גביר עשה את דרכו למשרד השר הממונה על המשטרה באמצעות קמפיין "מי כאן בעלי הבית?", קמפיין גזעני ומחרחר שנאה בין קהילות שנעטף בהבטחות ציניות להחזרת הביטחון האישי ו"המשילות". מאז כניסתו לתפקיד, התרחשו כבר מעל 105 מקרי רצח — כפול מהתקופה המקבילה אשתקד. בחברה הערבית מספר מקרי הרצח כבר חצה את קו ה־85 עוד לפני סוף מאי, שעה שבכל 2022 מספר הנרצחים בחברה הערבית עמד על 111.

אבל לבן גביר לא אכפת מחיי ערבים־פלסטינים. במקום זה הוא דוחף להקמת "משמר לאומי" — יוזמה שקודמה עוד בתקופת הממשלה הקודמת ככוח לדיכוי מחאות באוכלוסייה הערבית הפלסטינית, בתגובה לאירועי מאי 2021. בנוסף, בהסכם הקואליציוני עם עוצמה יהודית נקבע כי תינתן סמכות לשב״כ להתערב ב"מאבק נגד ארגוני הפשע" (הערביים בלבד).

אך הבעיה לא התחילה בבן גביר ולא תסתיים בו. מפכ״ל המשטרה קובי שבתאי אמר בשיחות סגורות, על רקע גל הרציחות כי "זו המנטליות של הערבים — הם רוצחים אחד את השני". יחס המשטרה לאוכלוסייה הערבית־פלסטינית משקף את יחס המדינה, שרואה באוכלוסייה זו קודם כל אויב ו"סכנה דמוגרפית". הציבור הערבי פלסטיני פוגש את המשטרה בעיקר כמכשיר לכפיית אפליה ודיכוי לאומי: בהריסות הבתים, בהפללה של מחאות פוליטיות, ברדיפת עובדים פלסטינים ללא רישיון ובהתעמרות משטרתית שרירותית בשכונות ובכבישים בין עירוניים.

משבר חברתי, עוני והזנחה

שורשי המשבר החברתי החמור בקרב הקהילה הערבית־פלסטינית בישראל קשורים לאי־שוויון ולמצוקות החיים בחברה קפיטליסטית שמועצמים כתוצאה מהאפליה וההזנחה הממסדיות על רקע לאומי בכל תחומי החיים: חנק תכנוני שמחריף את מצוקת הדיור הקיימת בכל מגזרי החברה בישראל, תשתיות קורסות של כבישים, תחבורה ציבורית (ובאזורים מסוימים אפילו אספקת המים), מחסור במקומות עבודה, אפליה בקבלת הלוואות, העסקה קבלנית בשיעור גבוה פי 3 משאר הציבור (נכון ל־2017), שיעור גבוה של אקדמאים שלא מועסקים במקצוע שלמדו — בין היתר בגלל שנאלצו ללמוד במוסדות לא ישראליים, ואפליה בתקציבי חינוך ורווחה.

לפי דו״ח מבקר המדינה לשנת 2022, 29% מהצעירים הערבים, בני 18–24 היו ב־2021 "חסרי מעש" — ללא מסגרת של עבודה או לימודים. לפי דו״ח ועדת המנכ״לים להתמודדות עם הפשיעה והאלימות בחברה הערבית, 53% מבין הגברים הערבים הצעירים שהועמדו לדין ב־2017 השתייכו לקטגוריה זו. גם לגבי העלייה בנתוני הפשיעה בחברה היהודית, המשטרה מציינת כגורם מרכזי את המצב הכלכלי הקשה.

"האלימות בישראל גוברת. בחברה הערבית המצב גרוע מאד ואין צורך להכביר במילים. הזנחה שמובילה לניכור חברתי ופוגעת בתחושת השייכות, מגיעה בקצוות שלה עד לאלימות. הייאוש, העוני, הניכור — לכל זה יש מחירים וכן, זו אחריות המדינה", כך מסבירה יו״ר איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים ענבל חרמוני שקראה לעובדות ועובדים סוציאליים להגיע יחד עם ארגוני מחאה נוספים לביקור סולידריות במאהל המחאה שהוקם מול הכנסת.

הביקור הזה מסמן את הכיוון עבור כלל ארגוני העובדות והעובדים ועבור תנועת המחאה. את בעיית הגזענות של שוק התעסוקה הישראלי אי אפשר לפתור בלי מאבק של ארגוני העובדים, ובראשם ההסתדרות, נגד אפליה בקבלה לעבודה על רקע לאומי או בשל עמדות פוליטיות. ארגוני עובדים צריכים גם להתנגד לכל צורות האלימות המשטרתית ובפרט לאלה המופנות נגד מחאות, חופש הביטוי וזכות ההתארגנות. תנועת המחאה הדמוקרטית שהבליטה את הסכנה בהקמת המשמר הלאומי של בן גביר, צריכה גם כן להביע תמיכה סולידרית במאבק נגד אלימות הנשק, ולהצביע על האחריות המרכזית של הממשלה ושל המערכת כולה.

הפשיעה היא תוצאה של משבר מערכתי עמוק. בעיות הדיור, הפרנסה ושכר העוני, תת־התקצוב וההפרטה של מערכות חברתיות משותפות לרוב המכריע של הציבור העובד בישראל, וחמורות פי כמה בקרב ערבים־פלסטינים. מאבק נגד העוני וההזנחה הוא מאבק נגד חלק משורשי הפשיעה והאלימות בחברה. מאבק סולידרי חוצה־קהילות, המבוסס על מעמד העובדים ושאר השכבות המרוששות, יוכל גם להציע אלטרנטיבה למערכת הקפיטליסטית בישראל המבוססת על אי שוויון חמור — לאומי וכלכלי חברתי.