בהפגנות ובצעדות מחאה שפרצו בקרב המיעוט הכורדי ובמוקדים שונים באיראן וברחבי העולם, נשים שרפו כיסויי ראש וגזרו את שיערן. בהלוויה שנערכה למחרת מותה בעיר מגוריה, סאקז שבמחוז כורדיסטן, השתתפו אלפים, למרות חסימות ואיומים מצד המשטר. בהלוויה הידהדה הסיסמה המזוהה עם הלוחמות הכורדיות: "נשים, חיים, חירות". בהפגנות, לרבות בטהראן, נשמעו הקריאות "ח׳מנאי רוצח" ו"מוות לדיקטטור", ומפגינים ומפגינות התעמתו עם כוחות משטרה. ארגוני עובדים ועובדות כורדיים קראו לקיום שביתה כללית במחוז כורדיסטן, ודווח על שביתות מחאה.

אף שבשלב הזה, ההפגנות והשביתות לא התפשטו לקנה־מידה המוני, המשטר חושש מהתעצמות התנועה, המתחברת לזעם המוני על דיכוי ועל תנאי המחיה, והוא נחוש לרסקה — עשרות מפגינות ומפגינים נורו למוות, בעיקר בערים הכורדיות. מאות מפגינים ומפגינות נעצרו והמשטר פועל במקביל גם לשיבוש הגישה לאינטרנט. בד־בבד, בניסיון לפייס את הזעם, נשיא איראן ראיסי נדחף להודיע שתתבצע חקירה של נסיבות מותה של אמיני, כאילו לא מדובר היה בתולדה של מדיניות שלטונית של כפייה אלימה ושיטתית של קוד לבוש על נשים.

המאבק בכפיית החג׳אב נמשך עוד מרגע עליית משטר האייתוללות הפרו־קפיטליסטי ב־1979 במסגרת מהפכת־הנגד הח׳ומיינית, שרמסה את התנועה המהפכנית ההמונית שפרצה נגד המונרכיה של השָאה. בשנים האחרונות, המאבק בכפיית החג׳אב צובר תאוצה כחלק מהתעוררות מחודשת של מאבקים של נשים, של ציבור העובדות והעובדים, של קהילות מדוכאות ושל נוער על תנאי מחיה וזכויות, ונגד הדיקטטורה של כוהני הדת. מאז כניסת ראיסי, המזוהה עם המחנה השמרני, לתפקיד הנשיא בשנה שעברה, דווח על החמרה בצעדי אכיפה של "משטרת המוסר".

גל המחאה הנוכחי התפרץ בעיצומו של גל שביתות על רקע המשבר הכלכלי הקשה, נוכח האינפלציה ושעה שהסנקציות הכלכליות הכבדות אינן פוגעות באליטה השלטת אלא באנשים מהשורה, ועל אחת כמה וכמה בנשים באיראן. גורמים מהממשל האמריקאי ומהממסד הישראלי, המקדמים מדיניות אימפריאליסטית של פגיעה קטסטרופלית בהמונים באיראן, יודעים לספק דמעות תנין. הם עושים זאת תוך חרחורי מלחמה ותוך אחריות לכיבוש, לירי במפגינים פלסטינים ולמדיניות של פגיעה בשירותי רווחה ובזכויות בסיסיות, לרבות של נשים ושל א.נשים עובדים ישראלים. הם חלק מהבעיה. לעומת זאת, בניית סולידריות אמיתית, של א.נשים מהשורה, עם המאבק של הנשים וההמונים באיראן, היא חלק מהמאבק נגד דיכוי, אלימות על רקע מגדרי, עוני ואליטות מושחתות, ומערכת שלמה של אי־שוויון ברמה האזורית והעולמית.

הריגתה של מהסא (ז׳ינה) אמיני, צעירה כורדית, בידי "משטרת המוסר" באיראן הציתה תנועה חדשה, נועזת ונפיצה מלמטה, הקוראת תיגר על שלטון האייתוללות והמשטר, שעה שהנשיא ראיסי מתקבל בעצרת הכללית של האו״ם בניו יורק. אנו ניצבות וניצבים בסולידריות איתנה עם כל הנשים, הא.נשים העובדים והנוער האמיצים, המסכנים את חייהם ביציאתם לרחובות בקריאות "מוות לדיקטטור", "מוות לעריץ — לא לשָאה ולא ל'מנהיג העליון'", וגם "נשים, חיים, חירות". הכרחי שנהפוך את העצב והכעס לפעולה מתואמת בסולידריות עם אחיותינו ואחינו באיראן, בכורדיסטן וברחבי האזור. לצד תנחומינו העמוקים למשפחתה, קרוביה וחבריה של ז׳ינה, אנו בתנועת ISA ובקמפיין ROSA הבינלאומי נסייע לארגן ולהרחיב פעולות מחאה וסולידריות בינלאומיות.

ז׳ינה הוכתה באכזריות בידי סוכני המשטר ומתה לאחר שלושה ימים בתרדמת. נשים באיראן נעצרות ומוכות יומיום בגין לבושן. זוהי דוגמה לאלימות מדינתית ברוטלית ולאופן בו זו מחוברת למיזוגיניה מושרשת ולרצח נשים. לכן המחשבה הראשונה של רבות הייתה: זו הייתה יכולה להיות אני או הבת או האחות או חברה. הטרדות ופגיעות ברחובות באישה בשל היותה אישה מצד גברים דתיים, "משטרת המוסר" או אחרים זו חוויה ידועה לשמצה בכל מרחב ציבורי או פרטי. מהרגע שנעצרת, את לעולם לא יכולה לדעת מה יקרה לך. זו כמובן אינה הפעם הראשונה שנשים נהרגות במהלך עיכוב משטרתי או תחת עינויים. מאז הקמתו, המשטר הרצחני ניסה נואשות לטייח רציחות כאלו כהתקפי לב, כהתאבדויות וכדומה. אלא שהפעם התקרית גררה מחאות נרחבות בצורות שונות — ממחאות ישיבה לשביתות, מהפגנות בקמפוסים לפעולות מול תחנות משטרה.

מותה של ז׳ינה לא היה תאונה ולא נגרם כתוצאה משגיאה ברמת שוטרים יחידים. מדובר בהמשך של המדיניות השיטתית, המיזוגינית והדכאנית שהמשטר האסלאמיסטי מיישם מאז שהוקם. מזה למעלה מארבעה עשורים, נשים וקבוצות מדוכאות דוגמת הכורדים משלמות מחיר כבד בגוף ובנפש בהגנה על זכויות האדם הבסיסיות ביותר שלהן. בהתנגדות שמפגינות נשים לכפיית החג׳אב, חלקן מסכנות את חייהן כשגרה, במטרה לדרוש חופש בחירה ביחס לגופן. המשטר חותר כעת לשבור את התנועה שהתפתחה ואת גל השביתות המתמשך. באזורים הכורדיים, למשל, כוחות המדינה נוקטים דיכוי כבד במיוחד, עד כדי הרג בהפגנות. אולם את הזעם הנרחב והעמוק לא ניתן כעת להשתיק במהירות. חייה של ז׳ינה נלקחו בנסיבות בהן המשטר מצוי בשורת משברים — אינפלציה, יוקר המחיה, עוני מעמיק — הפוגעים בפרט בנשים באופן מחמיר יותר. כוהני הדת של המשטר מתמודדים עם משבר לגיטימציה, המסכן את שלטונם בכל צעד, כפי שראינו לאורך מגפת הקורונה, עם התרחבות של גלי מחאה וצעדי שביתה, מעובדי הוראה ועד עובדי נפט, מאחיות ועד נהגי אוטובוסים. לאנשים נמאס — ופעם נוספת אלו הן נשים, בהן נשים ונערות כורדיות, הנמצאות בחזית המאבק לסיום שלטון ההרג של האייתוללות. עוד לפני ארבעה עשורים, היו אלו נשים שעשו צעדים ראשונים בבניית מאבק לזכויותיהן ולמען שחרור מעמד העובדים והעובדות, ומילאו תפקיד בולט בתנועה המהפכנית, שנבגדה ונחטפה.

המשטר, המודע היטב לכוח הפוטנציאלי, פונה שוב להכבדת הרדיפה של נשים, להטב״ק+ ונוער באופן ברוטלי יותר על רקע התסיסה החברתית, כפי שראינו עם הידיעה המחרידה בתחילת ספטמבר על גזר־דין מוות לזהרה (שֹרֶה) סדיג׳י־המדאני ולאלהאם צ׳ודבאר (באשמת "קידום הומוסקסואליות"). אולם לתנועה שהתפתחה יש כעת פוטנציאל להתרחב ברחבי הארץ ואף באזור; כידוע, נשים מילאו תפקיד מפתח בהתקוממויות באזור בשנים האחרונות מלבנון ועד עיראק. נשים מסירות את החג׳אב לא רק בסאקז, עירה של ז׳ינה, אלא גם בהפגנות שהתפשטו לטהראן ולאספהאן, כמו גם לעיראק השכנה. כוחות הביטחון איימו על המשפחה שתקיים את ההלוויה בלילה, אך זו התנגדה, והטקס התפתח למחאה קולנית שהציתה את הגל הנוכחי. על מצבתה של ז׳ינה נכתב בכורדית: "לא תמותי, שמך יהיה לסמל".

המאבק בכפיית החג׳אב ובקוד הלבוש שמכתיבים כוהני הדת של המדינה קשור עמוקות במאבק נגד המשטר בכללותו והמערכת הקפיטליסטית באיראן וברמה הבינלאומית. כפי שניתן לראות ברחבי העולם, בעיתות משבר פונים שליטים לא אחת להגברת השליטה בגופן ובחייהן של נשים. המשטר האיראני זקוק לדיכוי הברוטלי של נשים באמצעות חקיקה דתית ואלימות כדי לתחזק חלוקת תפקידי מגדר ואת הניצול המסיבי של נשים בבית. בעוד שפוליטיקאים "מערביים", האימפריאליזם של ארה״ב ועוד מנסים לרתום את מותה של ז׳ינה לטובת סדר־היום שלהם, מובן לחלוטין שאי־אפשר לבטוח בכוחות האלה. חיינו וגופינו נשלטים דרך קודי לבוש והגבלות על הפלה, דרך האלימות הגואה על רקע מגדרי ורצח נשים, דרך עוני ורעב. כוחות אימפריאליסטיים השליכו את האזור כולו למלחמה וחורבן, והעצימו את הסכנה לחיי נשים, בין השאר כתוצאה מתרומתם לעליית כוחות ימין אסלאמיסטיים, לדוגמה באפגניסטן, עיראק או סוריה — וגם כתוצאה מהסנקציות על איראן, שאינן משפיעות על כוהני הדת העשירים של המשטר, אלא על מעמד העובדים והעובדות ועל העניים ביותר, ובפרט על נשים. הממשלות הקפיטליסטיות במערב גם מתחנפות למשטר הסעודי הארכי־ריאקציוני, שיחסו לנשים נתעב באותה המידה — רק באוגוסט גזר המשטר הסעודי עשרות שנות מאסר בפועל על נשים פעילות שהעזו לפרסם את דעותיהן ברשתות החברתיות. כלל המעצמות הקפיטליסטיות אינן מעוניינות בחירות אמיתית ובשחרור של ההמונים. לכן הפלת המשטר תלויה רק בכוח, ובפעולה והתארגנות עצמאית, של נשים, א.נשים עובדים, כלל המדוכאים.ות והעניים באיראן.

מעצם הדרישה שהאחראים למותה של ז׳ינה יבואו על עונשם עולה הצורך במאבק נגד המשטר בכללותו. מאבק לביטול חובת עטיית החג׳אב ולמען זכותן של נשים להתלבש כרצונן, למען סוף לכל החוקים והתקנות המיזוגיניים ולכל צורות האפליה נגד קבוצות ומיעוטים מדוכאים. דרוש לנו מאבק למען הזכות להפגין ולהתארגן, למען שחרור כל האסירים הפוליטיים. מאבק למען ביטחון אישי, מישרות, שכר וחיים בכבוד — עצמאות לנשים בכל היבט בחייהן. דרישות אלו עומדות בניגוד חד לסדר־היום ולצורכי המשטר. אנו מאמינות.ים שדרישות אלו יושגו בעזרת האחדות, הסולידריות והמאבקים העצמאיים של מעמד העובדים והעובדות, עם נשים וקהילות מדוכאות בחזית.

מאבק כזה יוכל לקדם את המערכה נגד הסקסיזם, האלימות והאפליה המושרשים. המשטר תמיד השתמש באפליה הברוטלית של הכורדים ומיעוטים אחרים לצורך "הפרד ומשול". תנועת העובדים והעובדות הכורדית ותנועת הנשים הכורדית הרדיקלית, והלוחמנות שלה, הן איום ספציפי מבחינת המשטר. לכן, כלל תנועת מעמד העובדים והעובדות האיראנית צריכה להיענות לקריאת ארגוני העובדים והעובדות הכורדיים לארגן שביתה. את הקריאה הזאת צריך להרחיב ולקדם בניית ועדות פעולה בכל בתי הספר, הקמפוסים, מקומות העבודה והשכונות. המאבק יכול להראות שאי־אפשר להפריד בין תנועת העובדים והעובדות האיראנית לבין מאבקי כלל הקהילות המדוכאות — זהו אותו המאבק נגד אותו האויב. סולידריות כזו נחוצה כדי להתגבר על שסעים לאומיים ואתניים, כמו גם אפליה ואלימות על רקע מגדרי. אותו הדבר נכון לגבי תנועת העובדים והעובדות ברמה הבינלאומית, שצריכה בדחיפות לבנות סולידריות בינלאומית מלמטה, כחלופה לצביעות של האימפריאליזם המערבי והפמיניזם הליברלי של רבים מדובריו. צעדי השביתה האחרונים במספר ערים ומחוזות ברחבי איראן הדגימו את הפוטנציאל לתנועת מעמד עובדים ועובדות חזקה, חוצת קהילות אתניות ומגדרים, מאורגנת ומתואמת דמוקרטית, עם הכוח להפיל את ראיסי, ח׳אמנאי ומשטר האייתוללות — תנועה רחבה עם הכוח ליטול לידיה את המשק והחברה כולה ולהיאבק למען מערכת דמוקרטית, סוציאליסטית, שתבטיח חירות, שוויון ואוטונומיה גופנית.