המדיניות הניאו־ליברלית של חיסול הדיור הציבורי, במקביל לכך שאין פיקוח על גובה שכר הדירה, בשילוב עם העובדה שבניית הדירות החדשות מתבצעת על־ידי קבלנים פרטיים שכל מטרתם היא להגדיל את שורת הרווח — הובילו לקטסטרופה חברתית אמיתית. רוב הצעירים העובדים בישראל לא יכולים לקנות דירה, רבים נשארים לגור אצל הוריהם, או נאלצים לחיות כל חייהם בשכירות ולהוציא חצי (או יותר) מהמשכורת על שכר הדירה. השחיקה המתמשכת בשכר הריאלי היא עוד גורם מרכזי שהחריף את הבעיה עבור מרבית האנשים העובדים.
ב־2015 עלו מחירי הדירות למכירה ב־6% בממוצע, ודווקא ביישובים העניים יותר כגון עכו וקריית גת הם זינקו ב־18%. גם לאחר ששר האוצר כחלון נכנס לתפקידו במאי 2015 והוביל את תוכנית "מחיר למשתכן", מחירי הדיור המשיכו לעלות והשלימו עלייה של 8% בשנה האחרונה (ועלייה של 25% מאז המחאה החברתית של 2011). הממשלה תמשיך לייצג את אינטרס הרווח של הקבלנים וכרישי הנדל״ן על חשבון הרווחה של רוב הציבור.
אבל מאבק רחב יוכל להגיע להישגים. איגודי העובדים ובראשם ההסתדרות צריכים להתגייס ולמלא תפקיד מרכזי במאבק על הדרישה שלכל עובדת ועובד תהיה קורת גג בטוחה מעל ראשם. מאבק שלא יסתפק רק בהפגנות ויצליח לרתום אליו גם את כוח השביתה של העבודה המאורגנת יוכל גם לכופף את הממשלה ובעלי ההון. דרישה לבנייה מסיבית של דיור ציבורי חינמי ואיכותי, לצד פיקוח על שכר דירה, תוכל לזכות לתמיכה רחבה בחברה ולגייס סביבה שכבות משמעותיות שמוכנות להיאבק על זכותן לחיות בכבוד.
