ביום חמישי האחרון (26.3) יצאה לדרך מהנגב "צעדת ההכרה" בדרישה להכיר בכפרים הבדואים הלא־מוכרים. מטרת הצעדה הייתה לעורר מודעות ציבורית למדיניות האפליה והנישול ארוכת השנים של המדינה כלפי הקהילות הבדואיות בנגב. בסוף הצעדה הוגשה תוכנית להכרה בכפרים שנוסחה על ידי נציגי התושבים לנשיא ריבלין.

הצעדה, שאורגנה על ידי ח״כ איימן עודה, יו״ר הרשימה המשותפת, בשיתוף עם המועצה האזורית לכפרים הלא־מוכרים וועדת המעקב העליונה, הצליחה בהתארגנות של ימים ספורים למשוך קבוצה של עשרות פעילים, אליהם הצטרפו במהלך הצעדה תושבים יהודים וערבים מהאזורים דרכם עברה. אפשר לשער כי אם הצעדה הייתה מתארגנת מספר שבועות מראש היא הייתה מצליחה למשוך כמות משתתפים גדולה בהרבה.

פעילות ופעילי מאבק סוציאליסטי חברו לצעדה עם כניסתה לירושלים וניכר היה שעל אף ארבעה ימים מתישים של צעידה, מצב הרוח של עשרות המשתתפים היה מילטנטי ומלא נכונות למאבק.

הציבור הערבי־בדואי בנגב שמונה כ־200,000 מהווה את אחת האוכלוסיות העניות ביותר במדינה כשמעל ל־85,000 מהם מתגוררים ב־35 כפרים לא־מוכרים. אי־ההכרה של המדינה בכפרים וסירובה לחבר אותם לתשתיות, הם רק חלק ממדיניות של אפליה ממוסדת כלפי ציבור הערבי־פלסטיני, הכוללות גם הסתה גזענית וניסיונות ל"ייהוד" הנגב, הגליל ואזורים נוספים.

מאבקם של ערביי הנגב הבדואים הצליח לעצור, לפחות לבינתיים, את חוק פראוור הגזעני, שבמקום להכיר בכפרים איים לעקור קהילות שלמות ולגרש עשרות אלפי תושבים מביתם, אך המדיניות שהותוותה בחוק ממשיכה להיות מיושמת בפועל.

הצעדה בפירוש הצליחה להעלות את הנושא על סדר היום, כאשר אפילו בעיתונות הממוסדת בעברית התקשו להתעלם ממנה. עם זאת, וכפי שעלה גם משיחות עם משתתפים בצעדה שהגיעו מהנגב, מטרות הצעדה לא יושגו באמצעות פנייה לנשיא או באמצעות פעילות פרלמנטרית בלבד. דרושה התארגנות למאבק רחב בשטח, שיאלץ את המדינה להפסיק את המדיניות הגזענית שהביאה למצב הקשה בנגב, להכיר בכל הכפרים הלא־מוכרים ולחבר אותם לתשתיות.