באופן סמלי, דווקא ביום הסולידריות הבינלאומי של העובדים, האחד במאי, נאלצו עובדי מפעל חיפה כימיקלים צפון לפתוח בשביתה, לאחר שההנהלה פוצצה ישיבת מו״מ מולם כשהכריזה חד־צדדית על העברת מתקן ייצור לדרום ופגיעה במספר עובדים.

הקרב הזה הוא חלק ממערכה ממושכת ונחושה להשגת הסכם עבודה קיבוצי חדש ואחיד לכלל העובדים, שיבטיח תנאי פרישה הוגנים ושיפור בתנאי העבודה והשכר, וכמו כן ישים סוף לפיצול הקיים בין ארבע צורות העסקה שונות, ארבעה מעמדות: 110 עובדי דור א', 150 עובדי דור ב', 130 עובדים בחוזים אישיים, וכ־240 עובדי קבלן שעובדים בתנאים הגרועים ביותר, ברובם עובדים ערבים מהיישובים באזור הצפון. הוועד נאבק לשיפור תנאי עובדי הקבלן ולצירופם להתארגנות ואף הצליח באחרונה להשיג עבורם שיפור מסויים במצב.

"הסכם אחיד לכלל העובדים הוא דרישת הליבה שלנו", מסביר בשיחה איתנו חבר הוועד וראש מטה המאבק, אלי לוטטי. "או זה, או שבסוף כולם יהיו עובדי קבלן".

ראוי לציין שהוועד גם דורש מן ההנהלה לחתום על אמנה סביבתית בשיתוף העובדים, הקהילה וארגוני סביבה, על רקע הזיהום הסביבתי המסכן את העובדים, משפחותיהם והציבור הרחב.

דרישות העובדים מתגמדות מול רווחי העתק

חיפה כימיקלים מייצרת דשנים וכימיקלים לחקלאות ולתעשייה, בעיקר בחו״ל, והיא חולשת על כ־40% מהשוק העולמי של חנקת אשלגן. התאגיד הבינלאומי גורף רווחי עתק לכיסי הבעלים הנוכחיים, משפחת טראמפ בארה״ב. בעלי־הון נוהגים לטעון שהם מספקים לעובדים מקורות פרנסה, אך במציאות העובדים הם שמפרנסים בעבודתם בעיקר את בעלי־ההון המעבידים. ההנהלה מפקחת על יחסי ניצול אלה ותפקידה בשורה התחתונה הוא לדאוג שהעובדים יפרנסו את בעלי המפעל בצורה היעילה ביותר.

לפי לוטטי, ישנו חשש כי ההנהלה פעלה באחרונה לפיצול של התאגיד חיפה כימיקלים לתאגידים נפרדים, וכי כל הנכסים והשיווק הופרדו מחברת הייצור בצפון שתיוותר בעיקרון כאתר ייצור בלבד. במצב הזה עשויה ההנהלה לטעון בעתיד כי למפעל עצמו אין רווחים, ואף כי אין די כסף כדי לממן הסכמי פרישה או פיצויים לעובדים, וזאת למרות הרווחים העצומים בפועל. לכן הוועד דורש בטחונות לעתיד.

"המפעל במצב רווחי מעולה בשנים האחרונות. אנחנו מדברים על מאות מיליוני דולרים. יש אצלנו עובדים שעתידים לפרוש לפנסיה בעוד פחות מעשרים שנה. עם השכר שלהם כיום הם לא יגיעו אפילו לפנסיה של 4000 שקל בחודש" אומר לוטטי.

"לפי נתוני ההנהלה, העלות הכוללת של כל 260 העובדים המאורגנים (דור א' וב') היא בערך 50 מיליון שקל בשנה, כ־4 מיליון שקל לחודש. העובדים מייצרים ותורמים למכירות סדרי־גודל של כ־50 מיליון דולר לחודש בצד הצפוני. הדברים שאנחנו דורשים הם בשוליים של השוליים של הרווחים. הם טוענים שאין להם כסף? איפה הרווחים? אחרי 15 שנה של הפחתות בתנאים, מה כבר ביקשנו?"

מתארגנים מחדש למאבק

בשנת 2009 ההנהלה גלגלה את מחיר "משבר האשלג" על גב העובדים בצפון ובדרום. "כימיקלים לישראל" (כי״ל) שבשליטת האחים עופר ניצלו את המונופול שלהם בשוק והעלו דראסטית את מחירי האשלג (חומר גלם מרכזי עבור חיפה כימיקלים). הייקור כרסם ברווחי התאגיד. ההנהלה פנתה לעובדים בבקשה שייאבקו לשינוי המצב ובמקביל החליטה על השבתת הייצור. העובדים חרקו שיניים ויצאו למחות נגד שליטת האחים עופר במדינה ודרשו שהממשלה תשיב את הפיקוח על מחירי האשלג. כשחלף בינתיים משבר האשלג, ההנהלה אפילו לא שילמה להם בעבור ימי המאבק. עבור העובדים בצפון, לאחר שכבר קודם לכן הופרו ההסכמים מולם שוב ושוב, כעת פניה של ההנהלה החדשה בראשות המנכ״ל נדב שחר נחשפו בצורה ברורה, והם פנו מצידם להסלים את המאבק נגדה.

תוקפו של ההסכם הקיבוצי האחרון פג בדצמבר 2010 ומאז נוהל מו״מ, שבמהלכו מספר לוטטי כי העובדים הפחיתו "דרישות וההנהלה רק הגיעה עם גזרות חדשות, כולל פיטורי עובדים, העברת ייצור, פגיעה בהתאגדות באמצעות הקמת חברות־בת, והגדלת מספר המועסקים בחוזים אישיים".

שביתה ללא הגבלת זמן

ב־21 במרץ שבתו העובדים לאות אזהרה למשך 8 שעות. במהלך השביתה קיימו אסיפת עובדים בנוכחות 200 מהם שהחליטו פה־אחד לעבור מההסתדרות הכללית לארגון כוח לעובדים.

המעבר הדרמטי הגיע מבחינת העובדים בלית־ברירה מכיוון שהבינו שנחוצה החרפה בצעדים מול ההנהלה, אך במסגרת ההסתדרות הכללית מצאו עצמם נלחמים שוב ושוב בשתי חזיתות, כאשר הנהגת ההסתדרות עשתה בפועל יד־אחת עם ההנהלה. העובדים מספרים כי כשעופר עיני התקשר לאחד מחברי הוועד כדי לשכנע אותם לחזור, ענה לו אותו העובד בזעם: "לך לעזאזל!"

"העובדים הרגישו שההסתדרות הצמידה להם מטען־צד שבאפשרותה לפוצץ בכל רגע נתון עם חתימה מעל לראשי העובדים. באמצעות המעבר לכוח לעובדים פוצצנו את המטען מחוץ לשער" מתאר לוטטי את המהלך מבחינתו.

בתגובה לשביתת האזהרה הענישה ההנהלה את העובדים בצעד כוחני של "השבתת מגן" בת 6 ימים. בנוסף מדווחים בוועד על איומים והתנכלויות שונות.

לדברי לוטטי, "בישיבת מו״מ ב־28 באפריל, סמנכ״ל הכספים ניר יצחקי קם והכריז כי השבוע הוא מוציא את מתקן הבלנד ושולח 7 עובדים הביתה, ולאחר מכן פשוט קם והלך. מה אנחנו, עציצים?! למחרת נאלצנו לפתוח בעיצומים. הצענו להנהלה להפסיק את העיצומים במידה ותתקיים ישיבת מו״מ בה תושג התקדמות משמעותית. הם דחו את ההצעה ולכן נאלצנו ב־1 במאי להשבית את מתקני החברה בתיאום מלא עם ההנהלה בהתאם לבקשתם ובצורה הכי בטיחותית ומסודרת". כעת העובדים שובתים ללא הגבלת זמן והם נערכים לשביתה ממושכת.

ההנהלה צפויה לעשות שיקולים לטווח ארוך

כל יום שביתה עולה לבעלים סדר־גודל של 2 מיליון דולר בממוצע, לא כולל הוצאות על ניהול המאבק כנגד העובדים. זוהי עלות לא מבוטלת ביחס לעלות הנמוכה יחסית של דרישות העובדים. עם זאת, אין ספק שההנהלה עושה גם שיקולים לטווח ארוך, ובוחנת את ההשלכות העתידיות שיכולות להיות מבחינתה להיענות לדרישות העובדים על שינוי ביחסי הכוחות שישפיע גם על ההסכמים הבאים, לרבות ההסכם בדרום. והיא לא היחידה לחשוש מ"השלכות רוחב".

אמנם בהחלט ייתכן שההנהלה תעשה את שיקוליה ותחליט להיענות לדרישות העובדים בקרוב ולסיים את המשבר. אולם סביר שהיא תמצה את אפשרויותיה קודם ולא תישאר "דיפלומטית" במאמציה לשבור את המאבק. יתרה מכך, בדומה לשביתה ב־1997, גם הפעם עלולה השביתה להתפתח לכדי עימות מעמדי נרחב יותר שבמסגרתו יתגייסו בעלי־ההון וגם כוחות המדינה כנגד העובדים.

בעלי־ההון התעשיינים מרוצים במידה רבה מההסדרים שהשיגו ביחסי העבודה מול ההסתדרות בעידן עופר עיני — יחסים שהתפתחו לכדי ברית מתוקשרת וחסרת תקדים. ניצחון של עובדי חיפה כימיקלים צפון יחתור תחת אותם "הסדרים נוחים". הוא ישמש בוודאות מקור השראה לקבוצות עובדים נוספות במשק וידגים כי באמצעות מאבק בלתי מתפשר שמתגבר על הפרדות, גם לאומיות, העובדים מסוגלים להשיג הכי הרבה וגם להפוך מגמה ארוכת שנים של פגיעה זוחלת ולהשיג הסכם קיבוצי אחיד.

הצלחה כזאת של קבוצת עובדי תעשייה חדורי רוח־קרב תמחיש שעובדים לא צריכים להסכים באף מקרה להסכם גרוע שנסגר מעל לראשיהם ושמשרת בפועל את ההנהלה. ניצחון יחריף את הלחצים שכבר מתגברים בתוך ההסתדרות, ארגון העובדים הגדול בישראל, לשנות כיוון ממדיניות שמגבילה את הישגי העובדים למינימום לעבר מדיניות של ניצול הכוח הארגוני והמשאבים העצומים של ההסתדרות באופן תקיף נגד ההתקפות על מעמד העובדים ולשיפור מצבו. ניצחון במאבק עשוי להשפיע גם על יותר ועדים אחרים לשקול מעבר לכוח לעובדים, או לאיים בנקיטת צעד כזה, כדרכי פעולה אפשריות להשתחררות מהרסן שמציבה הנהגת ההסתדרות לדרישותיהם.

שת״פ עם ועדים הסתדרותיים

מכאן ברור גם כי לביורוקרטיה בהסתדרות, שעיני ושותפיו מייצגים את האינטרסים שלה, קיים אינטרס של ממש שמאבק עובדי חיפה כימיקלים צפון ייכשל ויהפוך לדוגמא שלילית מובהקת עבור ועדים אחרים.

הנהגת ההסתדרות כבר מפעילה ככל הנראה את משקלה מאחורי הקלעים כדי לבצע דה־לגיטימציה למאבק ולהרתיע ועדים הסתדרותיים מלספק את הסיוע הסולידארי הנחוץ לשביתה (נציגי ועדים שרצו להשתתף באסיפת ועדים לתמיכה בשביתה טוענים כי הוזהרו). עיני גם עשוי להגיח בשלב אפשרי של התשה במאבק ולצייר עצמו כ"מושיע" עם הסכם דומה להסכם הגרוע הקודם. אך הנהגת ההסתדרות לא פועלת בוואקום. ועדים הסתדרותיים יכולים וצריכים להשיב ללחצים בצורה עיקשת ולהסביר כי ארגוני עובדים באשר הם צריכים להתגייס להצלחת המאבק הזה ללא קשר למחלוקות ביניהם, מכיוון שהצלחת המאבק תחזק ועדים שיירצו להיאבק בהמשך ואילו כישלון יחליש אותם.

ועד העובדים עומד בקשר עם מספר ועדים הסתדרותיים, וברמה הבינלאומית הארגונים כוח לעובדים ומאבק סוציאליסטי מסייעים לגייס כבר בימים אלה תמיכה מצד ועדים בחו״ל. אין ספק שחזית רחבה של ועדים נחוצה למאבק מבחינה אסטרטגית, כדי להגביר את הלחצים על ההנהלה, כדי לאפשר פעולות מתואמות וכדי לסכל אפשרות מסוכנת של התשה כלכלית של חלק מהעובדים. גיוס כספים לקופת השביתה של העובדים יכול וצריך להתבצע ביומיום מוועדים אחרים בארץ ובחו״ל ומהציבור הרחב בארץ.

בניית גב חזק למאבק!

בחיפה כימיקלים התחוללו שני קרבות היסטוריים בין המעמדות החברתיים המרכזיים בישראל. קרבות אלה, ראוי שיילמדו על־ידי כל עובד או עובדת שמחליטים לקום נגד ניצול ועל־ידי כל מי שחותרים לחזק את הכוח של העבודה המאורגנת בישראל. קרבות כאלה חושפים את פרצופה של המדינה. הם חושפים את הניגוד הכי שורשי בחברה שבה אנו חיים — לא בין יהודים לערבים, אלא בין מעמד בעלי־ההון למעמד העובדים.

בשנת 1997 בעל־ההון אריה גנגר הביס באמצעים מאפיונריים ובסיוע המדינה את השביתה הלוחמנית ההיסטורית של עובדי חיפה כימיקלים צפון. בשנת 2003 הוא עשה זאת באמצעים אכזריים לא פחות לעובדים שהעזו להרים ראש במפעל הדרומי. ברגעים מסויימים כמה מהעובדים בדרום היו מוכנים אפילו להיהרג כדי שהמאבק ינצח. לא הייתה חסרה לעובדים רוח־קרב, שהיא דבר חיוני למאבק מנצח. אך הרוח לבדה לא מספיקה בשביל לנצח מול טייקון שמחליט בתמיכת עמיתיו בעלי־ההון לנהל מלחמה נגד העובדים כדי לאכוף את הדיקטטורה הפרטית שלו, וזוכה בכך לגיבוי מהחוק וכוחות המדינה שבצמתים קריטיים נועדו להגן עליו.

מלחמה מול בעל־הון מצריכה גם אסטרטגיה שמסוגלת להציב את בעל־ההון בפני מחיר בלתי כדאי בעליל. העובדים צריכים להיות מסוגלים להשיב לכל הסלמה מצד ההנהלה בהסלמה מחושבת מצידם ומצד תומכיהם. אם תהיה לצד העובדים חזית מספיק גדולה וחזקה, אז אפילו אם ההנהלה תאיים גם הפעם בסגירת המפעל, במידת הצורך הם יוכלו להיאבק להעברתו לבעלות ציבורית תחת ניהולם.

השביתה לא צפויה להיות פשוטה. היא זקוקה לגב תומך חזק ככל האפשר — לא מס־שפתיים מפוליטיקאים ממפלגות ההון, תומכי הפרטות ופגיעה בעובדים, אלא צעדי תמיכה אקטיווית מצד כמה שיותר קבוצות עובדים בישראל ובעולם. כך יושג ניצחון.

"המטרה שלנו היא להחזיר את הכוח לעובדים. מבחינת העובדים והוועד תרחיש של הפסד במאבק הוא לא בגדר אפשרות בכלל" מסכם לוטטי מהוועד הצפוני.

תנועת מאבק סוציאליסטי תומכת כבר שנים במאבקיהם של כלל עובדי חיפה כימיקלים (ועוד טרם הקמתה היו מעורבים חלק מפעיליה בשביתה ב־1997). אנחנו קוראים לוועדי עובדים ולציבור הרחב להתגייס מיידית לטובת עובדי חיפה כימיקלים, באמצעות הבעת תמיכה פומבית, חיזוק פעולות המחאה של השובתים, קיום אסיפות הסברה והעברת תרומות בכל סכום לקופת השביתה.

חבר תנועת מאבק סוציאליסטי וחבר הנהגת ארגון כוח לעובדים, שי גלי, המלווה את ועד העובדים מטעם הנהגת כוח לעובדים, מוסר כי "המאבק הזה הוא אחד ממאבקי העובדים החשובים ביותר בישראל בתקופה האחרונה. אחרי שנים של השפלה ופגיעות, העובדים החליטו ששום דבר לא יעמוד בדרכם להשיב לעצמם את הזכויות שנגזלו מהם, והם נחושים לנצח. הניצחון הזה לא יבוא מעצמו. יש צוות מסור מטעם כוח לעובדים, שמלווה את הוועד והתגייסות של פעילים לתמיכה במאמצי השביתה. התחלנו לגייס תמיכה גם ברמה הבינלאומית ודרושה התגייסות של כמה שיותר עובדים ותומכים ברחבי הארץ להצלחת המאבק".