הפגנות המוניות מתפשטות ברחבי מצריים בעקבות תפילות יום השישי, בדרישה לשים קץ לשלטונו של חוסני מובארכ, השולט במדינה כבר 30 שנה. הפגנות התקיימו גם באלכסנדריה, סואץ, מנסוריה, שארקיה וקהיר. במקרים רבים, עימותים התרחשו בין מפגינים למשטרה. המשטרה השתמשה בגז מדמיע, כדורי גומי וירי באש חיה. באזורים כמו אלכסנדריה וסואץ, תנועת ההמונים הגיעה למימדי התקוממות מהפכנית, והמשטרה וכוחות הביטחון נסוגו מחלקים בערים אל מול ההתנגדות ההמונית.

ההפגנות האלה הן הגדולות ביותר מאז 'מהומות הלחם' ב־1977, כששלטונו של סאדאת נאלץ להפחית את מחירי המזון, במקביל להגברת הדיכוי. אבל התנועה של היום היא בקנה־מידה הרבה יותר גדול. מדובר במרד עממי עצום ובעל מאפיינים מהפכניים.

בהפגנות ביום חמישי האחרון מפגינים ניסו להצית מטה מקומי של מפלגת השלטון, "המפלגה הדמוקרטית הלאומית" (NDP). היו דיווחים מוקדם יותר במהלך השבוע על ניסיונות של מפגינים לעורר סולידריות בקרב שוטרים ולהצליח לגייס אותם לצד המאבק. "אחים! אחים! כמה משלמים לכם?!" קראו מפגינים לשורות השוטרים בקהיר.

המפגינים מראים אומץ עצום בעימות מול מנגנוני המדינה. בחלק מהמקרים, מפגינים מאלצים את המשטרה לסגת. מדווח כי מפגינים הצליחו להשתלט על תחנת משטרה באלכסנדריה וכי "המשטרה כעת ויתרה כבר על לוחמה במפגינים. המשטרה והמפגינים משוחחים ביניהם, ומפגינים מביאים למשטרה מים וחומץ (לטיפול בהשפעות הגז המדמיע)" (פיטר בוקארט, Human Rights Watch, אלכסנדריה).

ההתפתחויות נעות בקצב מסחרר, שעה שההמונים נכנסים אל זירת הפוליטיקה. השעות הבאות והימים הבאים קריטיים, ומובארכ אף עשוי ליפול במהלכם. נותר עוד לראות אם מנגנוני הדיכוי של המדינה מסוגלים לעמוד בנחשול המחאה ההמונית. התפקיד הפוטנציאלי של הצבא, ברחובות ומאחורי הקלעים, עדיין לא ברור. בשעת כתיבת המאמר, מדווח כי שוטרי משטרת הפגנות באלכסנדריה קפאו מול מפגינים שחימשו עצמם במגינים של משטרת הפגנות, ומפקדי המשטרה בשטח איבדו קשר עם פקודיהם. בסואץ, מפגינים השתלטו על אמצעי־לחימה משטרתיים ופרצו לרכבי משטרה. מתקוממים השתלטו על שתי תחנות משטרה ושחררו עצורים.

המשטרה והצבא

מפגינים פנו אינסטינקטיווית לחיילים ושוטרים מהשורה. מפגינים בקהיר צעקו סיסמאות שקראו לצבא לתמוך בהם: "איפה הצבא? בואו ותראו מה המשטרה עושה לנו. אנחנו רוצים את הצבא, אנחנו רוצים את הצבא". כתב של אל־ג׳זירה אמר כי מפגינים קפצו והריעו לצד רכב צבאי, והחיילים לא נקטו בכל פעולה נגדם.

סוציאליסטים היו מוסיפים לכך גם פנייה מעמדית לשורות הצבא והמשטרה, שמגיעים בעיקר ממעמד העובדים ומקרב העניים. פנייה כזאת הייתה כוללת קריאה ליצור ועדי פעולה משלהם, של השוטרים והחיילים מהשורה, ולטהר את הקצונה וכל היררכיית הפיקוד, וכך לערער באופן יסודי ולנטרל את כוחות הביטחון ככלי דיכוי בידי מובארכ.

אם ההתפוררות או ההתפוררות החלקית של המשטרה שנחזתה היום (שישי) באלכסנדריה וסואץ תתפשט ותשוכפל ברחבי מצריים, משטרו של מובארכ יקרוס. אולם המשטר, שספג פציעות חמורות כתוצאה מהמאורעות הבלתי רגילים ברחובות, נלחם כעת על חייו ומסוגל להתיר את הרסן לאמצעי דיכוי אפילו יותר גדולים ופראיים. מובארכ הורה לצבא לקחת את השליטה על ביטחון הפנים, אינדיקציה לכך שהוא לא מאמין שהמשטרה מסוגלת להחזיק ולא להיכנע ללחץ. אכן, השוטרים בקהיר לא הצליחו להכניע את המחאה ברחובות.

המשטר מנסה לרסק את תנועת ההמונים, ואוכף עוצר הלילה, משבית כמעט כליל את הגישה לאינטרנט ושולח כוחות ביטחון למשרדים המקומיים של רשת אל־ג׳זירה. הצבא מתפרס ברחובות, כולל טנקים. חלקים מבין המפגינים אולי יראו את הצבא כמושיע פוטנציאלי, אבל מצב זה עשוי להתהפך במהרה אם החיילים ישמשו כעת כדי למנוע בברוטאליות הפגנות אופוזיציה.

המאורעות מתפתחים במהירות ובשעת פרסום המאמר נותר עוד לראות איך תנועת ההמונים מגיבה להתפתחויות החדשות. האם דיכוי חריף יותר מצד המשטר — "שוט מהפכת־הנגד" — יוביל אפילו למחאה נרחבת יותר ולעוד יותר נחישות פלדה של ההמונים להדיח את מובארכ? האם שורות הצבא יעברו באופן ברור לצד המפגינים? או, האם הכוח הברוטאלי של המדינה יביא לנסיגה זמנית בתנועה ההמונית?

גם אם מובארכ מצליח לאחוז בשלטון, בינתיים, ולהשקיט בברוטאליות את המחאה ברחובות, המאורעות המדהימים של היום — התקוממות של ההמונים — משמעותם שהמשטר ספג פציעות אנושות. ימיו של מובארכ בשלטון ספורים, והמשטר כבר לא יוכל לחזור למשול באותן הדרכים הישנות.

היום (שישי) הוא היום הרביעי ברציפות להפגנות במצריים, שהולכות בדרכו של המרד בתוניסיה השכנה הקרובה. עד כה, לפחות 7 בני־אדם נהרגו במאורעות במצריים והמשטרה ביצעה מעצרים של אלפים. דובר של תנועת האופוזיציה 'האחים המוסלמים' אמר כי 20 חברים בארגונו נעצרו ביום חמישי, כולל מנהיגים בכירים.

המשטר ניסה לרמוס את ההפגנות שתוכננו היום באמצעות חסימת הגישה לאינטרנט ולטלפונים ניידים. אבל לפני חסימת האינטרנט, פעילים הצליחו להשתמש ברשתות חברתיות כדי לקרוא למפגינים להגיע למסגדים ולכנסיות היום. המשטר הזהיר מוקדם יותר כי "יחידות עילית מיוחדות ללוחמה בטרור" יוצבו בנקודות אסטרטגיות ברחבי קהיר.

הפעולות הנואשות של משטר מובארכ במהלך השבוע חושפות עד כמה המשטר איבד כבר מזמן מבסיס התמיכה החברתי שלו. הגיל הממוצע במצריים הוא 24, וכ־30% מתוך 80 מיליון תושבי מצריים הם בני 20 ומטה. מאורעות השבוע החולף מדגימים בבירור כיצד האנשים העובדים והצעירים איבדו את הפחד מהמשטר. העיתונאי הוותיק רוברט פיסק, כתב כי "הם כבר לא מפחדים... נראה שאנשי מובארכ איבדו כל יכולת פעולה... הטינופת ומשכנות העוני, בורות הביוב הפתוחים והשחיתות של כל נציג ממשלה, הבחירות המגוחכות, כל המבצר האיתן, העצום, של השלטון גרם סוף סוף למצרים לצאת לרחובותיהם" (Independent, לונדון, 28.01.2011).

'האחים המוסלמים'

תנועת 'האחים המוסלמים' פיגרה אחרי מאורעות השבוע. מנהיגיה התחמקו מלהצהיר האם הם תומכים בתנועת ההמונים או לא. בהמשך מיהרו 'האחים המוסלמים' בעקבות הצעירים ברחובות, וניסו להראות יוזמה היום וגיבו את ההפגנות שבתום תפילות יום השישי. מפגינים נשמעו קוראים "אלוהים גדול!" ("אללהו אכבר!") שעה שעזבו את המסגדים בתום התפילות. רוברט פיסק כותב כי זו אינה אזהרה ל"התקוממות איסלאמית", אך "היא יכולה להפוך לאחת כזאת". הוא מוסיף כי לעת עתה "...ישנו רק המון גדול אחד של מצרים חנוקים מעשורים של מחסור והשפלה".

אף שבשנים האחרונות היו במצריים שביתות מרשימות ונוצרו מספר איגודים עצמאיים, עד כה מעמד העובדים המצרי עוד לא נכנס למאבק ככוח המוני מאורגן עצמאי, עוד לא הטביע את חותמו על המאורעות בדרך של הובלה מעמדית ברורה של התנועה ההמונית להפלת משטרו של מובארכ. קריאה לשביתה כללית בשלב הזה תזכה לגיבוי מוחץ ותשתק את החברה. ועדי פעולה נבחרים לקידום המאבק ההמוני, במקומות העבודה, בקהילות, בבתי־הספר ובאוניברסיטאות, שיהיו מחוברים ברמה המקומית, האזורית והארצית, יוכלו לשמש כחוד־החנית של ההתנגדות למובארכ ולהוות בסיס לשלטון של העובדים והעניים.

העובדים זקוקים למפלגה המונית משלהם, עם תוכנית סוציאליסטית לחולל שינוי בחברה. אולם בהיעדר ארגוני עובדים וארגוני שמאל חזקים שיהיו מסוגלים להוביל את ההתפרצות החברתית ההמונית, 'האחים המוסלמים' ינסו למלא את הריק בהנהגה.

מי שעוד מנסה למלא את הוואקום הוא מוחמד אל־בראדעי, שהיום הזהיר את מובארכ ששלטונו נשען על "רגליו האחרונות". תחת ביקורת עוקצנית על כך שחזר למצריים רק כמה ימים לאחר שההפגנות החלו, בראדעי הדגיש את ה"סולידריות" שלו עם המפגינים.

אל־בראדעי, מנהיג "הברית הלאומית לשינוי", בדומה להנהגת 'האחים המוסלמים', מנסה באיחור רב לתעל את התנועה ההמונית תחת "שליטתו".

אל־בראדעי הציע שהוא עצמו יעמוד בראש "ממשלת מעבר" והזהיר כי "אם הקהילה הבינלאומית לא תשמיע קול, יהיו לכך השלכות רבות".

אכן, המאורעות האלה מעוררים דאגה עזה מצד האימפריאליזם האמריקאי. במשך עשורים, ארה״ב ומעצמות אימפריאליסטיות אחרות גיבו את בן־בריתם מובארכ. עכשיו, מתוך דאגה מהכיוון שאליו עשויה להוביל תנועת ההמונים, הנשיא אובאמה קורא בצביעות למובארכ "לבצע שינויים במערכת הפוליטית". מובארכ היה חסיד כנוע של מדיניות ארה״ב באזור, כולל בתפקודו כסוהר של הפלסטינים ברצועת עזה וכבן־ברית [להתקפות] נגד איראן. אם משטר מובארכ ייפול, המדיניות האימפריאליסטית של ארה״ב באזור עשויה להתרופף ולשקוע באי־ודאות.

שעה שהדיכוי הברוטאלי מצד משטרו של מובארכ, עד כה, כשל בעצירת המחאה ההמונית, האימפריאליזם והמעמד השליט המצרי עשויים להיאלץ להיפטר ממובראכ ולבצע שינויים נוספים בצמרת, בניסיון להבטיח את עתיד האליטה השלטת במצריים ואת עתידה של בת־ברית חיונית לארה״ב באזור. הם מבועתים מהאפשרות שמשטרו של מובראכ יתמוטט לחלוטין וכנראה יותיר את הדרך פתוחה לאחים המוסלמים למלא את החלל. המשטר בטהראן היום העיר באופן פרובוקטיווי שתנועת ההמונים במצריים "הולכת בעקבות" מהפכת 1979 באיראן שהובילה בסופו של דבר לעלייתם לשלטון של המולות.

חילופי שלטון?

סילוקו של מובראכ יהיה הצלחה גדולה עבור תנועת ההמונים ברחובות. אבל העובדים והצעירים המצרים לא יכולים לתת אמון בכל סוג של ממשלת "אחדות לאומית" או "הצלה לאומית", שקרוב לוודאי תכלול שרידים מממשל מובראכ ותישלט בידי כוחות "אופוזיציה" פרו־בורגניים אחרים. אפילו לא ניתן לפסול שייעשו ניסיונות לכלול בשלטון חדש גם את תנועת האחים המוסלמים (או חלקים ממנה), שמנהיגיה הראו כבר זמן רב את נכונותם להתפשר ולהסתגל — הם טוענים שהזרם של האיסלאם הפוליטי שהם מייצגים הוא "מתון". כפי שראינו במקרה של תוניסיה, סוג כזה של "חילופי שלטון" לא ייתן מענה לצרכים ולדרישות של ההמונים.

התנועה המהפכנית התוניסאית מתפשטת ברחבי העולם הערבי, מתימן לירדן וכעת באופן מרהיב למצריים. כל משטר רקוב באזור מאוים, במוקדם או במאוחר, בהפגנות המוניות ברחובות ובהפלתו. ההמונים העובדים הראו את כוחם וניפצו לרסיסים את הרעיון שהם לא ישיבו מלחמה. התנועות ההמוניות שסוחפות את צפון אפריקה והמזרח התיכון מהוות מקור השראה ענקי לאנשים עובדים ולצעירים ברחבי העולם וגם, בצדק, מקור לדאגה למעמדות השליטים בכל מקום.

ארגון ה־CWI קורא ל:

• סולידריות בינלאומית עם ההמונים המצרים — סוף לדיכוי המשטרתי הברוטאלי
• פעולה המונית של העובדים המצרים, כולל שביתה כללית, להפלת מובראכ והמשטר הרקוב והברוטאלי כולו
• זכויות דמוקרטיות מלאות לאלתר, כולל הזכות להתאסף, לשבות ולארגן איגודים מקצועיים עצמאיים ודמוקרטיים
• יצירת ועדי פעולה שייבחרו באופן דמוקרטי לקידום המאבק ההמוני ולהגנה מפני דיכוי מצד המדינה, במקומות העבודה, בקהילות, בבתי־הספר ובאוניברסיטאות, שיהיו מחוברים ברמה המקומית, האזורית והארצית, במטרה לשמש חוד־החנית של ההתנגדות
• כן לועדים של שוטרים וחיילים מהשורה — שיתמכו בהמונים ויטהרו את הקצונה והיררכיית הפיקוד
• לא לכיתתיות — כן לאחדות של כלל העובדים שתחצה הפרדות דתיות
• לא לאמון בכל סוג של ממשלת "אחדות לאומית" בשירות האינטרסים של המעמד השליט והאימפריאליזם
• בחירות חופשיות לאלתר לאסיפה מכוננת מהפכנית — כן לממשלת עובדים ופועלים חקלאיים
• שכר מינימום הולם לפרנסה, מישרות מובטחות, תוכנית מאסיווית לבניית דיור ולהשקעה בחינוך ובבריאות
• סוף למצור המצרי על עזה — כן להגדרה־עצמית של פלסטין ולאחדות העובדים ופעולה המונית להפלת שליטים דיקטטורים ברחבי האזור
• הלאמת התאגידים הגדולים, הבנקים והנכסים הגדולים במצריים, והעברתם לתכנון דמוקרטי שייתן מענה לצורכי ההמונים ולא האליטה
• כן למצריים סוציאליסטית וקונפדרציה סוציאליסטית של האזור, על בסיס וולונטארי ושוויוני