קודם להתחלת המתקפה על עזה, כותרות העיתונים עסקו בעיקר בגלי הפיטורים ובקריסת קרנות הפנסיה. ההסתדרות אף איימה בשביתה כללית על רקע סירוב האוצר לספק רשת ביטחון רצינית לפנסיות ולקופות הגמל. מהרגע שהחלה המתקפה, הושתקו נושאים אלה באופן מכוון על־ידי התקשורת הממסדית, הפוליטיקאים ובעלי־ההון. הם זכו לסיוע מקומם במיוחד מהנהגת ההסתדרות, שלמעשה שיתפה־פעולה עם המיצג המזוייף של "האחדות הלאומית", שהסתיר את ההתקפות המתוכננות נגד ציבור העובדים, העניים ושכבות הביניים. מנכ״ל חברת מכתשים אגן ביטא זאת כשאמר ש"בזמן מלחמה לא מפטרים עובדים, כי זה לא נעים". אבל בחדרי ההנהלות המשיכו להירקם תוכניות הפיטורים.

"כינוס מיוחד" של הכנסת לצורך דיון על "מבצע עופרת יצוקה", נוצל לצורך חקיקת בזק שביטלה את הצמדת הפנסיה לשכר במגזר הציבורי. כלומר, פגיעה של אלפי שקלים בתנאי הפנסיה של עובדי המגזר. השר משולם נהרי (ש״ס) הגיש את ההצעה מטעם משרד האוצר והבהיר "שר האוצר הוא שיקבע אם לגמלאים תינתן תוספת לפנסיה בהתאם להסכמים שיגובשו. כל זה בהסכמת ההסתדרות והם רואים בזה הישג" (ynet, 06.01).

עובדים רבים מהדרום התקשרו להסתדרות לדווח על זלזול בחייהם ואיומים בפיטורים מצד מעבידיהם, אם לא יתייצבו לעבודה, גם ללא מיגון. יו״ר חדר המצב בהסתדרות, ג׳יהאד עקל, אמר בראיון בנושא כי "ציבור העובדים מגלה אחריות, ואם עובד בוחר מרצונו להגיע לעבודה אנחנו מעריכים זאת מאוד. אני רק מקווה שרוב העובדים הללו אכן פועלים מרצונם ולא מתוך פחד שיפוטרו או שילינו את שכרם". תפקיד ההסתדרות הוא לסייע לעובדים להגן על עצמם ולא לחזק את טיעוני "האחריות" של הבוסים. דבריו של עקל, ברוח "האחריות הלאומית", הם אירוניים במיוחד בהתחשב בעובדה שעקל עצמו מכהן כחבר הנהגת ההסתדרות מטעם סיעת חד״ש, שהתנגדה למלחמה ומתיימרת להוות מעין אלטרנטיבה להנהגה הקיימת של עופר עיני.

מחיר המלחמה

עוד במהלך המלחמה דובר על כך שעלותה תגיע לכ־12 מיליארד שקל. סכום עצום שהממשלה תקצץ כנראה מתקציב המדינה, שעשוי להתכווץ כתוצאה מהירידה בהכנסות במשק ובמידה וייושמו הקלות במיסוי לעשירים. הממשלה תנסה להשתמש בתירוצי ביטחון ו"אחריות לאומית" כדי להצדיק התקפות על העובדים, כפי שעשתה בתקופת האינתיפאדה השנייה שבה יושמו גזרות קשות תחת הכותרת הצינית "חומת מגן כלכלית". ויקי קנפו, אחת ממנהיגות המאבקים החברתיים נגד הגזרות שהוביל ביבי באותה תקופה, כתבה באחרונה כי "לא ירחק היום ותהיה כאן מהפכה... זאת כיוון שעל המלחמה האחרונה והנזקים שהיא יצרה — אנחנו הקטנים נצטרך לשלם. לא ביבי ולא ציפי... למעלה מתחזקים בעלי־ההון, שקשורים בטבורם לשלטון, שכבת הביניים מרוסקת, והשאר בתחתית" (ynet, 11.02).

לאחר מלחמת לבנון ה־2 הסכימה הנהגת ההסתדרות להפלת העלות הכספית של המלחמה על העובדים, בין היתר באמצעות ויתור בשם העובדים על חלק מן הפיצויים בצורה של ויתור על ימי חופש. הנהגת ההסתדרות אינה מתכוונת להילחם נגד הפלת העלות הכספית של המלחמה על העובדים, כפי שלא מחתה נגד מחיר הדמים שגבתה המלחמה. עיני הודיע לאחר הבחירות שהוא מושיט את ידו לביבי, שלדבריו השמיע בבחירות "קריאות סוציאליסטיות".

בידוד בינלאומי

בלחץ התעמולה הלאומנית סביב המתקפה הצבאית, חלה נסיגה במאבקי העובדים. עובדי חברת החשמל, שנאבקים נגד פיטורי 2500 עובדים, הכריזו על הפסקת אש, למרות שההנהלה הצהירה כי אינה מוכנה להשעות את תוכנית הפיטורים. הנהגת ההסתדרות לא נסוגה בעקבות הלחץ של המלחמה, אלא השתמשה במלחמה כדי להחליש את המאבקים. היה לה הרבה יותר נוח בתפקיד "ההסתדרות בחזית ההסברה הלאומית". זו הייתה כותרתו של מאמר מאתר ההסתדרות בנגב בו היא מגינה על תוכניות הממשלה מפני ביקורת שהושמעה מכיוונם של איגודי עובדים ברחבי העולם. הנהגת ההסתדרות מעדיפה זאת במקום מאבק של ממש נגד ההתקפות על עובדים בישראל ונגד הפגיעה האנושה בהמונים הפלסטינים.

בעוד שאיגודים בכל העולם מחו נגד המתקפה, הנהגת ההסתדרות סייעה בפעולותיה לבידוד בינלאומי של העובדים הישראלים. היא אפילו לא התנגדה לרמיסת ההפגנות ולמעצרים ההמוניים במהלך המתקפה. מה ימנע מביבי וליברמן להפעיל בעצמם את אותם אמצעים דיקטטוריים כנגד עובדים שובתים? הרי זה אותו הצמד שהציע לשבור את שביתת הנמלים באמצעות הצבא. העובדה שביבי וליברמן, המהווים סכנה ממשית לעובדים יהודים וערבים, התחזקו כתוצאה מהגל הלאומני שהנהגת ההסתדרות עזרה ללבות, בוודאי לא מטרידה את עיני — הוא הרי אמר שאינו פוסל את ליברמן כשר אוצר! (גלובס, 12.02)

ההסתדרות פגעה בסולידריות

בכנס סולידריות מיוחד עם איגודים מקצועיים פלסטיניים שהתקיים בבאר־שבע חודשים ספורים לפני המלחמה, הכריזו יחד בכירים בהסתדרות ובאיגודים הפלסטינים כי "לא יהיה שלום ללא צדק חברתי, כפי שלא יתפתחו התנאים לצדק חברתי ללא קיום השלום" (אתר הסתדרות הנגב, 14.04.2008). כיצד מסתדר משפט מדויק זה עם תמיכה במדיניות ממשלתית שהביאה לאבטלה ועוני המוניים בשטחים הפלסטיניים, ולבסוף עם תמיכה במתקפה שגבתה המוני הרוגים ופצועים?

ב־29.12, היום השלישי למלחמה, השיק ה־ITUC (הקונפדרציה הבינלאומית של האיגודים המקצועיים, בה חברה גם ההסתדרות), קריאה להפסקת אש מיידית. הנהגת ההסתדרות לא רק שלא הצטרפה לקריאה אלא שלחה מסמך תגובה באורך שלושה עמודים, שיוצא להגנת מדיניות הממשלה בנימוק המופרך ש"לא הייתה ברירה לישראל אלא לפתוח במערכה צבאית".

ההסתדרות יכולה וצריכה להתנגד לכל דיכוי של הזכויות הדמוקרטיות להפגין, לשבות או לבחור ולהיבחר לכנסת, והיא צריכה גם להתנגד להסתה הגזענית נגד עובדים פלסטינים. בנייה של סולידריות בין עובדים נחוצה כדי להביס את שיטת ה"הפרד ומשול" שמשרתת את בעלי־ההון והפוליטיקאים.

לא רק בישראל משתמשים בתירוצי ביטחון כדי לדכא זכויות דמוקרטיות, מאבקים חברתיים ומאבקי עובדים. דוגמאות כמו השביתה של עובדי הנמלים בארה״ב ועובדי הרכבות בבריטניה שהשביתו את מקומות עבודתם במחאה על המלחמה בעיראק, ממחישות מה יכלה ההסתדרות לעשות. בנורווגיה השבית איגוד עובדי הרכבות את תנועת הרכבות לכמה דקות כצעד מחאה סמלי נגד המתקפה בעזה.

ההסתדרות הייתה צריכה להתנגד במפורש למתקפה, לקיים אסיפות הסברה בנושא, ולהבהיר מהן המטרות האמיתיות של המתקפה, מדוע הן לא יביאו עוד ביטחון לתושבי הדרום, כיצד האליטה תנצל את המלחמה כדי לפגוע בעובדים, וכיצד יש להתארגן למאבק אפקטיבי נגד המלחמה, כמו גם נגד ירי הקסאמים על תושבי הדרום. הפגנות וצעדי השבתה היו יכולים לסייע לסיים את המתקפה. פעולות סולידריות מסוג זה היו יכולות להיות צעד בכיוון של בניית תנועת עובדים רחבה בישראל ובשטחים הפלסטיניים, שתיאבק באופן מעשי ובלתי־מתפשר למען האינטרסים של עובדים יהודים וערבים, ולשם כך תיאבק גם למען סיום הכיבוש ונגד טרור ולהשגת ביטחון אמיתי לעובדים הישראלים והפלסטיניים כאחד.