כמה ימים לאחר מכן נפגשו נציגי ארגון המורים, הסתדרות המורים, משרד החינוך ומשרד האוצר, במטרה לגבש הסכם בין הגופים. אחד הסעיפים הבולטים בהסכם החדש, שגם הוא היה רע למורים, כלל את פיטוריהם של 500 מורים בשנה הבאה, לעומת 2,000 מורים שכלל בתוכו התקציב המקורי. אך בתחילת חודש מאי חזר בו משרד האוצר גם מחתימתו על ההסכם הגרוע הזה, ועתה הוא מבטיח כי יפוטרו 2,000 מורים ויקוצצו עוד שעות שבועיות בתיכונים. ארגון המורים נאלץ להכריז על שביתה החל ב־5 במאי. משרד החינוך עתר לבית־הדין הארצי לעבודה במטרה לשים שוב פעם רגל למוריו, טען כי "השביתה לא חוקית", ובית־הדין, שההחלטות החשובות ביותר שלו תמיד משרתות את הממשלה והמעסיקים, ביטל את השביתה.
שוב הוכיחה הממשלה כי מבחינתה החינוך הוא נושא שולי, והוראה היא מקצוע מביש שדן את עובדיו לעוני. דוגמה לכך הינה ועדת דברת, שקמה עוד ב־2003 ובראשה עמד איש עסקים. ועדת דברת מיהרה בחודש מאי ללשכת ראש הממשלה בהצעה להעלאת שכר המורים ב־30%, תוך כדי הארכת שעות הפעילות שלהם, שיהיו לפי ההצעה משמונה בבוקר עד ארבע אחר הצהריים, ושמה דגש על הצורך לפטר 20,000 מורים בחמש השנים הבאות.
הוועדה הניחה כי הממשלה תסרב להעלאת שכר המורים,
אך התעקשה על קיום הפיטורים ההמוניים. כך יוצא שוועדת דברת, שהיתה אמורה להעלות את רמת ההוראה בישראל, זורקת מורים בלי חשבון ומגבירה את הניצול והשחיקה של אלו שלא פוטרו דרך הגברת עומס העבודה. המורים חייבים לדחות בכל תוקף את תקציב הממשלה, שפוגע בפרנסתם ומוביל להמשך ההידרדרות של מערכת החינוך. המורים מהשורה צריכים ללחוץ על ארגון המורים והסתדרות המורים לצאת לשביתה לוחמנית בהשתתפות פעילה של כל המורים. כדי שהמאבק הזה יצליח לקבור את הקיצוצים המתוכננים, המורים חייבים לשתף בו שכבות נוספות שנפגעות מאותם קיצוצים — העובדים בבתי הספר שאינם מורים, התלמידים והוריהם, וכן לגייס תמיכה וסולידריות מעובדים בענפים אחרים. צמצום מספר התלמידים בכל כיתה, ביטול הקיצוצים בשעות הלימוד ועצירת ההפרטה הזוחלת של החינוך צריכים להיות הדרישות העיקריות שסביבן ינוהל מאבק רחב ודמוקרטי לשיקום החינוך בישראל.