מאבקי עובדים ומאבקים המוניים אינם תופעה חדשה באיראן. גם המהפכה שהתרחשה ב־1979 והסתיימה בעליית חומייני לשלטון החלה במאבקי עובדים. בפברואר 1979 כבר החזיקו העובדים האיראנים במפעלים רבים ובבתי הזיקוק. העובדים שמאסו בשלטון השאה האכזרי הקימו מועצות עובדים דמוקרטיות לניהול המאבק והמפעלים, ובנו כוח חמוש של עובדים. המהפכה נכשלה לא בגלל ההמונים האיראניים. היתה זו המפלגה ה"קומוניסטית" של איראן, הטודה, שטענה שחומייני, מנהיג האופוזיציה האיסלאמית, הוא מנהיג מתקדם וקראה לתמוך בו, וכך הטעתה את תומכיה. עם עליית המוסלמים הפונדמנטליסטים לשלטון באיראן הם אולי הלאימו חלקים גדולים של הכלכלה, לפי דרישת ההמונים, אבל הניהול במפעלים האלו עבר לידי מקורבי השלטון. כך התבססה הדיקטטורה של האייתולות.

מאוכזבים מהרפורמיסטים

ניצחון הרפורמיסטים בבחירות ב־2000 לווה בתקוות רבות מצד ההמונים האיראניים. הנשיאות היתה עוד קודם בידי מנהיג הרפורמיסטים חתאמי, ונראה כי השינויים המיוחלים קרובים. אולם, בתום קדנציה בה נהנו מרוב בפרלמנט לא יכלו הרפורמיסטים להצביע על אף הישג. גם כאשר המוני צעירים וסטודנטים שיצאו לרחוב בדרישה לדמוקרטיה והעלאת רמת החיים הותקפו בברוטליות על ידי המשטרה, לא מצא חתאמי לנכון לתמוך במפגינים וקרא לשמור על איפוק. למעשה, הרפורמיסטים מפחדים מההמונים יותר מאשר מהשמרנים, מתנגדים לכל שינוי שלא דרך המערכת, ולכן לא משאירים שום ברירה להמונים אלא לצאת למאבק. שביתת המורים בת שלושת הימים שפרצה באיראן בינואר, בדרישה להעלאת השכר הנמוך, דיור במחיר סביר וביטוח בריאות, נתקלה במעצר של נציגי המורים. מאבקם של עובדי מפעל הנחושת שליד העיר באבאק החל כשביתה שקטה נגד המשכורות הנמוכות (רבע מקו העוני) והפרת ההבטחה לפיה יקבלו 1,500 העובדים שעסקו בהקמת המפעל חוזים קבועים. בפועל הושארו 250. לאחר שמונה ימים בהם התבצרו העובדים במפעל, החליטו השלטונות להכריע אותם בכוח, וכוחות מיוחדים הובלו לאזור במסוקים. לפחות 4 עובדים נהרגו ו־40 נפצעו מירי כוחות הממשלה. אלה הן רק דוגמאות לגל המאבקים הפוקד את איראן.

כלכלה בסימן שאלה

השמרנים הניגשים לאייש מחדש את הממשלה מקבלים כלכלה במצב טוב לכאורה. הצמיחה באיראן הגיעה בשנים 2003–2002 לקצב של 7% בשנה, והצמיחה הצפויה בשנת 2004 היא 6.5%, גבוה בהרבה מכל מדינה מערבית, ולאלו יש להוסיף את החוב הציבורי הנמוך, עודפי הסחר והעלייה בהכנסות הממשלה. אולם הצמיחה מבוססת בעיקרה על עליית מחירי הנפט העולמיים. כ־7% מאספקת הנפט העולמית יוצאת מאיראן, והאליטות מודאגות מהרמה הנמוכה של ההשקעות הזרות וחוסר ההצלחה שלהן לבסס תעשיות נוספות. ירידה משמעותית במחירי הנפט עלולה להוביל לקריסת הכלכלה. גם כיום, בתקופה של צמיחה, לא מצליחים השלטונות האיראנים לספק תנאים מינימליים להמוני העובדים והצעירים. קצב הגידול הטבעי באיראן מחייב יצירה של כ־800,000 מקומות עבודה חדשים מדי שנה. גם בימיה הטובים ביותר לא יכולה תעשיית הנפט לספק את הצורך הזה. יותר מחצי מיליון עובדים לא קיבלו שכר כבר יותר משנה. מדינות המערב טוענות שמסוכן מדי להשקיע באיראן כיום, ועל המשק האיראני לעבור מספר שינויים. מדובר בשינויים שכולנו מכירים על בשרנו: הפרטות, קיצוץ בתקציבי רווחה ופגיעה נוספת בתנאי העבודה. אפילו מכיוון הממשל האמריקאי, שלא מזמן הכריז על איראן כחלק מציר הרשע, נשמעו קולות שמוכנים ליחסי מסחר מלאים תמורת שינויים כלכליים פנימיים, והשמרנים, שהצטיירו כאנטי־אמריקאים מובהקים, מוכנים להתקרב לארה״ב. משמעות הדבר פשוטה: האליטות האיראניות יקבלו הכרה בינלאומית, ובתמורה ימכרו את כוח העבודה של העובדים האיראנים במחיר זול יותר.

הפתרון — מהפכה של העובדים

ההמונים האיראנים נלחמים בדיכוי ובאיומים, אך גם השמרנים וגם הרפורמיסטים הוכיחו כי הם לא מסוגלים להוביל לשינוי אמיתי. כשהאפשרות של מאבק דרך הפרלמנט נחסמת, לעובדים האיראנים אין ברירה אלא לפנות למאבק ברחוב ובמפעלים, מה שבהחלט מעלה על הפרק מהפכה חדשה. ימיו של שלטון האייתולות ספורים. רק מפלגה סוציאליסטית המבוססת על העובדים והצעירים תוכל להוביל את המאבק קדימה — גם להעיף את שלטון האייתולות וגם לבנות כלכלה המתוכננת באופן דמוקרטי כדי לענות על צורכי ההמונים העובדים.