מה לא נאמר ומה לא נכתב, ואת מי לא האשימו באחריות לכך שהאלימות שהפכה לתופעה כה מפחידה — כמעט את כולם: את החינוך, את המשטרה, את מערכת החוק, את הטלוויזיה את ההורים. כל הברברת הזאת של הפסיכולוגים ו"המומחים" דומה לרדיפה של הכלב אחר זנבו, משום שכל אלה אינם אלא סימפטומים של המחלה. ניסיון לטפל בבעיה כפי שמציע המימסד נראה כהדברת המלריה על־ידי חיסול היתושים. את היתושים לא ניתן לחסל ללא ייבוש הביצה, והביצה הזאת שבה אנו חיים היא הקרקע שמצמיחה את גידולי הפרא: האבטלה, העוני, האלימות, בעיית הסמים ואם תרצו גם את תופעת החזרה בתשובה, כאשר שני האחרונים הם ניסיון של בריחה מהמציאות הקשה.

"אלימות הנוער", כפי שמציגים אותה, אינה רק של הנוער אלה של כל החברה. הנוער אינו ישות נפרדת בתוך החברה.

ההוויה יוצרת את התודעה

פעולתם והתנהגותם של אנשים נובעת מההוויה (המציאות) שבה הם חיים. לכלכלה יש השפעה מכרעת על המציאות. הכלכלה נשלטת על־ידי בעלי־ההון, אשר מטרתם היחידה והצרה היא האדרת הונם.

השקפת העולם הקפיטליסטית, שנקראת גם ליברלית (?), וגורסת שאם כל פרט יפעל ויעשה לעצמו בלבד, הרי במילא יהיה טוב לכולם — היא למעשה משחק מכור, משום שההון ואמצעי הייצור הנתונים בידי בעלי־ההון עוברים בירושה, ולא נותרת ברירה בפני העובדים אלא להיות שכיריהם. השקפה אגואיסטית זאת מתעלמת מן העובדה שהפרט הוא חלק בלתי נפרד מן החברה. חיים בחברה טבועים באופיו של האדם משחר ההיסטוריה, לכן השקפה זאת מנוגדת לטבע האנושי.

במירוץ המטורף אחר אשליית העושר שורדים בודדים בלבד, כאשר הרוב נאלץ להילחם את מלחמת הקיום בתנאים של כלכלת השוק האכזרית, כלכלה אשר חרתה על דגלה את העיקרון המקודש של אי מעורבות הממשלה. השיטה הקפיטליסטית הפקירה לידי השוק את צורכי החברה, כמו בריאות חינוך ודיור במחירים סבירים, ותקציביהם מקוצצים ללא רחם, כי בשוק, כמו בשוק, הכל סחיר ונמדד לפי שיקולי רווח.

כאשר כמחצית מן העובדים משתכרים שכר שהוא מתחת לסף המס, בין 2600 ל־3200 ש״ח; כאשר כל העובדים נתונים להתקפות הולכות וגוברות על זכויותיהם וחרב הפיטורים וההפרטות מתהפכת מעל ראשם; כאשר תעשיינים וסרסורי כוח־אדם מסכסכים בין עובדים ומשסים אותם זה בזה — עובדי כוח־אדם בעובדים קבועים, עובדים "חלשים" בעובדים חזקים (חברת־חשמל, בזק, תעשייה אווירית), עובדים ותיקים בעולים חדשים, עובדים מקומיים בעובדים זרים — נוצרת חברה שסועה ומפוררת, כשעם הדיכוי הכלכלי ההולך וגובר נשחקים ערכים שזכורים למבוגרים שבינינו, כמו קהילה מלוכדת, עזרה הדדית, סובלנות וסולידריות. אנו עדים יותר ויותר לתופעות הולכות ומחמירות של אלימות, אבטלה, עוני וסמים.

הפתרונות שמציע המימסד, שנשלט על־ידי בעלי־ההון והתעשיינים הגדולים (ייעוץ פסיכולוגי, עובדים־סוציאליים ומרכזי גמילה), הם במקרה הטוב פתרונות מקומיים ואינם נותנים תשובה מלאה לבעיות, אך הם מהווים פתרון זול עבור ראשי המשק משום שהחלופה, שהיא שינוי שיטה כלכלית בלתי צודקת זו, פירושה ביטול שליטתם על הכלכלה.

סוציאליזם עכשיו

הפתרון שהסוציאליזם מציע הוא הזול והצודק מבחינת ההמונים. העברת ההון ואמצעי הייצור לידיים ציבוריות ותכנון כלכלי שמטרתו אינה רווח אלא סיפוק של צורכי ההמונים (בריאות, חינוך, שיכון ועבודה בשכר הוגן) ישקמו את החברה, ואז יוכלו הפרטים לפעול בהרמוניה מלאה לטובתה של החברה, שהיא גם טובתו האישית של כל אחד ואחד. בחברה כזאת מתבטלים התנאים שמצמיחים את רוב התופעות השליליות שהוזכרו, כיוון שאין אדם בוחר מרצונו להיות נרקומן, מובטל או אלים, אלא נדחף לכך על־ידי התנאים הקשים של הביצה הקפיטליסטית.

הרי שייבוש הביצה הוא הדרך הנכונה.