בעוד שעובדים ועובדות מהשורה נאנקים גם ככה תחת יוקר המחייה, הממשלה אישרה כעת שורת גזירות שלפי ההערכות יעלו למשק בית ממוצע בין 800 ל־1,200 שקל נוספים כל חודש! בזמן ששורה של תאגידים רשמו רווחים של עשרות מיליארדים והמשיכו להתעשר בזמן המלחמה, על חשבון הציבור.

בתחילת דצמבר אישרה ממשלת המוות להביא להצבעה בכנסת את הצעת התקציב של שר האוצר וההתנחלויות סמוטריץ'. ההצעה נועדה לממן את הגרעון שנוצר ממלחמת ההשמדה הבלתי־פוסקת, תוך כדי הבטחת המשך הרווחים של בעלי ההון הגדולים. תקציב הצבא המיועד יעמוד על 112 מיליארד ש״ח.

מתוך 550 מיליון שיועדו במקור לתכנית לפיתוח שירותים ותשתיות בקהילה הערבית־פלסטינית, 220 נלקחו במחטף של הרגע האחרון ביוזמת השרים בן־גביר ומאי גולן לתקצוב משטרת בן־גביר, לשב״ס ולשב״כ.

במקביל לתקציב, הרשויות כבר אישרו התייקרויות לתחילת 2026 בחשבונות המים, החשמל והגז. בארנונה אושרה התייקרות רוחבית באחוז וחצי ועוד עלייה נוספת מעבר לכך ביותר מ־90 רשויות מקומיות. בנוסף לכך, מתוכנן קיצוץ רוחבי של 1.2% בשכר במגזר הציבורי, בהמשך לקיצוץ 2.29% מהשכר בשנה שעברה (קיצוצים שנקבעו בהסכמת יו״ר ההסתדרות בר־דוד כבר בסוף 2024); והמשך הקפאת העדכון של מדרגות מס ההכנסה ביחס לאינפלציה — בפועל העלאת מס רגרסיבית על בעלי שכר נמוך — וגם הקפאת עדכון קצבאות הילדים.

למרות ההכרזות הפומפוזיות של סמוטריץ', הכוונה להטיל מס של 9% רק על רווחים "חריגים" של חמשת הבנקים הגדולים היא לעג לרש. אותם בנקים גרפו רווח נקי של כ־30 מיליארד שקל משוד הציבור ב־2024, וצפויים לסיים את 2025 עם רווח גדול עוד יותר. לפי התוכנית, המס הנמוך יוטל רק על רווחים שגבוהים ביותר מ־50% מהממוצע (!) של אותם בנקים, כך שלפי ההערכות המס יכניס לקופת המדינה פחות ממיליארד שקל ב־2026. מדובר בטיפה בדלי, בזמן שאותם בנקים ימשיכו לרשום רווחים של עשרות מיליארדים על חשבוננו.

מול המשבר החברתי החריף שהמדיניות של ממשלת המוות יצרה, והיקף קריסת השירותים החברתיים, שלא לדבר על היקף ההשמדה בעזה וההרס בגדה ובאזור, את העושר של הבנקים צריך להפקיע כדי לממן תכנית חירום לשיקום מהמלחמה. צריך לבנות מאבק חוצה־קהילות על תכנית השיקום הזאת, לדרוש שהמימון שלה יהיה על חשבון הנכסים של בעלי ההון ולא על חשבון א.נשים מהשורה, ולחבר את הדרישות האלו למאבק לסיום אמיתי ומוחלט של מסע הטבח, ההרס והעקירה של ממשלת המוות בעזה, בגדה ובשאר המזרח התיכון, שארגוני העובדים יכולים וצריכים להיות בחזית שלו.