לקראת הבחירות התאחדו המפלגות הערביות בל״ד, רע״ם ותע״ל והחזית הערבית־יהודית חד״ש לכדי רשימה משותפת. הקמפיין של הרשימה עוד לא תפס תאוצה ממשית, אך פעיל חד״ש מתן קמינר פירסם (באתר "שיחה מקומית") את עמדתו האישית המתארת את הרשימה המשותפת כ"שמאלית, חברתית, ולוקחת את בנט".

הרשימה המשותפת תייצג בבחירות הקרובות הצבעת מחאה של מאות אלפים נגד גזענות, נגד דיכוי לאומי ונגד הימין הקיצוני. אך יחד עם זאת, הקמת הרשימה, בניגוד לדבריו של קמינר, אינה מסייעת אלא מקשה על הצבת אלטרנטיבה של שמאל יהודי־ערבי בבחירות.

קמינר מסביר בתחילת דבריו שהקמת הרשימה היתה "צו השעה" לאור האיום הממשי על הייצוג של כוחות שמאל והאוכלוסייה הערבית בכנסת, בדמות העלאת אחוז החסימה. למרות ההכרה בכך שאיחוד הרשימות נבע קודם כל מצורך במענה טקטי להתקפה אנטי־דמוקרטית, קמינר מצדיק את האיחוד גם כעיקרון אסטרטגי: "הרצון לצופף שורות מאחורי ההגנה על זכויות האזרח הוא טבעי, מובן ונכון". את ה"גורמים הבעייתיים" ברשימה הוא מבטל כחלק מ"מגוון דעות עשיר".

אין עוררין שהעלאת אחוז החסימה היא מכשול, אך האמת היא שלחד״ש היו ברירות אחרות בשביל להתגבר עליו, מלבד חבירה לבל״ד ותע״ל הלאומיות־ליברליות ולרע״ם האסלאמיסטית רק על בסיס קווים כללים של התנגדות לדיכוי לאומי. רשימה מאוחדת אינה רק בלוק טכני אלא ריצה משותפת תחת קמפיין שמכיל פנייה מסוימת ומעלה דרישות מסוימות. ראוי היה שאפילו במסגרת ריצה משותפת תהיה התעקשות להכפפת שיתוף הפעולה האלקטורלי לאסטרטגיה פוליטית אפקטיבית ולא להסכמה על מיקומים ברשימה.

גם ההתייחסות של חברי הנהגה רבים בחד״ש לחיבור הזה אינו רק כאל כורח טכני, אלא כאל עקרון. כשראמז ג׳ראייסי, חבר הנהגת חד״ש, קורא לאיחוד "דוגמה לאיך ניתן לחבר כוחות ליברלים, איסלאמיסטים וסוציאליסטים בעולם הערבי", הוא מביע תמיכה ברורה בעקרון של שותפות על בסיס קווים לאומיים, תוך התעלמות מכל המחלוקות הפוליטיות שעל הפרק. התעלמות זו כוללת גם שאלות של אסטרטגיה וטקטיקה לקידום המאבק בדיכוי הלאומי, וויתור על סדר היום השמאלי של חד״ש. קמינר מתייחס בצורה אגבית לשאלות האלה כשהוא מזכיר את המאבקים המתמשכים לשינוי בארצות האזור. אך איזו מין דוגמא זאת? האם ארגוני העובדים הלוחמניים בתוניסיה צריכים היו לשלב ידיים עם הממשלה האסלאמיסטית של מפלגת א־נהדה, המזוהה עם האחים המוסלמים? האם העובדים במצרים היו צריכים לתמוך במורסי?

מה מודד המדד החברתי

קמינר מדגיש כי "ערכים של שמאל חברתי הם קונצנזוס ברשימה המשותפת, שקהל בוחריה הוא העני ביותר בארץ והנפגע ביותר מהמדיניות הקפיטליסטית הדורסנית של ממשלות ישראל בדורות האחרונים". אולם זה בדיוק העניין — הקונצנזוס המדובר סובב אך ורק סביב מושגים אמורפיים וערכים ערטילאים. אין קונצנזוס סביב הצורך לבנות מאבק רחב למען החלפת השיטה הקפיטליסטית או אפילו מאבק נגד המדיניות הניאו־ליברלית. מצע הרשימה אמנם כולל דרישות כלליות למאבק בעוני וקידום צדק חברתי — בדומה כמעט לכל שאר הרשימות שרצות בבחירות — אולם אינו מציע התנגדות להפרטה, להעסקה קבלנית, למשכורות העוני ולהתקפות על העבודה המאורגנת. ללא מאבק במדיניות הניאו־ליברלית שמעמיקה את העוני והניצול לא ניתן יהיה לתת מענה למצוקות הכלכליות והחברתיות העיקריות של הציבור הפלסטיני בארץ ולהגן באמת גם על זכויות האזרח.

בהמשך המאמר קמינר מנסה לצייר את הרשימה כשמאלית למרות העובדה שהיא כוללת בתוכה גורמי ימין ששוללים זכויות נשים ולהט״ב למשל. קמינר מדגים זאת באמצעות המדד החברתי של "משמר הכנסת": "במדד החברתי למושב הקיץ האחרון בכנסת, בו זכתה סיעת חד״ש למקום השלישי בין הסיעות, הגיעה בל״ד למקום הרביעי ורע״ם־תע״ל למקום השביעי".

המדד החברתי הוא כלי בעייתי שמתמקד בפרמטרים מאוד צרים של פעילות פרלמנטרית שגם אם מסוגל לחשוף דפוסי פעולה שונים בהצבעות, הוא בעיקר יוצר רושם מוטעה כאילו מפלגות קפיטליסטיות וניאו־ליברליות מובהקות יכולות להיות "חברתיות". עם זאת, אפילו במדד הבעייתי הזה סיעת רע״מ־תע״ל מגיעה רק למקום 7 מתוך 13, מתחת לסיעתו של שר האוצר היוצא לפיד, "יש עתיד". למעשה מחברי הדו״ח בחרו לציין במיוחד את הסיעה ככזו ש"מתבלטת לרעה" לשיטתם ב"עשייה חברתית" בכנסת.

יתרה מכך, הלכה למעשה, הרשימה המשותפת מחזקת קושי אסטרטגי ברור גם במאבק נגד דיכוי לאומי. היא אמנם נותנת מענה מסוים לשאיפה הגזענית למחוק נציגות ערבית מהכנסת, אך לצד זאת מחזקת בפועל את ההפרדה בין פוליטיקה יהודית לפוליטיקה ערבית ומקשה עוד יותר את הבנייה של מאבק משותף שיוכל להתגבר על ההפרדה הלאומית.

קמינר מתייחס בקווים כלליים מאוד לפנייה של הרשימה ליהודים אשר "מאמינים בערכים אונבירסליים של שוויון". אך בפועל במצע של הרשימה אין פנייה ליהודים שמחפשים אלטרנטיבה לשלטון ההון ואין דגש כלל על הצורך בבנייה של כוחות שמאל משותפים ליהודים וערבים, קל וחומר בבנייה של כוחות סוציאליסטיים. אך פניה למצוקות ולאינטרסים הרחבים של העובדים והשכבות המדוכאות בציבור היהודי נחוצה ואף קריטית כדי לעזור לשבור את ההשפעה של התעמולה השקרית של שלטון הימין.

ראוי שחד״ש תפרוש מהסיעה המשותפת לאחר הבחירות

בסיכום המאמר מופיעה השאיפה שהרשימה המשותפת תעבור את הבית היהודי ותהיה הכוח השלישי בגודלו בכנסת. אפילו אם זה יקרה, לא יהיה מדובר ב"שינוי כללי המשחק", כטענתו, אלא ברשימה שבסופו של דבר תהיה מוגבלת למדי ביכולתה להביא להישגים משמעותיים עבור הציבור הערבי־פלסטיני. הרשימה צפויה לעבור את אחוז החסימה ולהבטיח את הייצוג של כל המפלגות שבה, אבל ההשפעה שלה בכנסת תהיה עדיין זניחה. שווה לזכור שבכל ועדה של הכנסת לקואליציה יש רוב, ושממילא המהלכים המהותיים של הממשלה לא נקבעים בוועדות הכנסת.

בסופו של יום, הרשימה המשותפת אינה מציעה אסטרטגיה אפקטיבית למאבק לשחרור לאומי של הפלסטינים, למאבק בגזענות ובהתנחלויות, ולמאבק נגד העוני, הניצול ושלטון ההון. בכך היא מעכבת בנייה של כוחות שמאל יהודיים־ערביים ובמתכונתה הנוכחית גם "מלבינה" גורמי ימין איסלאמיסטיים ופרו־קפיטליסטיים.

ראוי שחד״ש תפרוש מהסיעה המשותפת מיד לאחר הבחירות ותירתם לצד גורמי שמאל נוספים לאתגר הפוליטי הבוער של השמאל כיום — בניית כוח שיהווה אלטרנטיבה סוציאליסטית יהודית־ערבית משותפת.

הניצחון מעורר ההשראה של ההצבעה נגד הצנע ביוון, שהעלתה את מפלגת השמאל "סיריזה" לשלטון בתחילת החודש, מדגיש במידה מסוימת את הפוטנציאל שיכול להיות לחזית שמאלית גם כאן, אם לצד התנגדות עקבית לכיבוש, לאפליה ולדיכוי הלאומי, היא תאמץ מסרים מעמדיים ודרישות כלכליות וחברתיות קונקרטיות, שיוכלו לפנות לשכבות הרחבות של עובדים וצעירים משני צדי ההפרדה הלאומית שמחפשים להיאבק בשלטון ההון ולמען חיי רווחה ושלום.

* המאמר פורסם במקור באתר "שיחה מקומית", ומובא כאן עם שינויי עריכה קלים.