פוטרו באישור נציגי האיגוד

המאבק הארוך של ועד המאבטחים החל במאי 2002 . הנהלת חברת האבטחה ICTS שנמצאת בבעלותם של "אנשי ביטחון" לשעבר מישראל, שילמה לעובדים שכר זעום, בדומה לחברות השמירה בארץ. העובדים היו מאוגדים באיגוד עובדי התחבורה והעובדים הכלליים (UNITE / T&GWU), ו־97% מהם הצביעו בעד יציאה לשביתה בדרישה לתוספת שכר. הנהגת האיגוד הארצי תמכה תחילה בהחלטת העובדים, אבל עם תחילת השביתה נעלמו נציגיה מהשטח. יומיים לאחר מכן, התקיימה פגישה סודית בין הנהלת החברה לנציג האיגוד. הנציג העביר להנהלה מכתב מטעם האיגוד שמגנה את השביתה, ונתן למעשה אור ירוק לפיטורים של 22 עובדים ששבתו וביניהם כל חברי הוועד. הנהגת האיגוד נתנה הכשר לפיטורים מכיוון שחברי הוועד התאמצו לחשוף את השת״פ שבין נציגי האיגוד לבין חברות הקבלן בשדה התעופה.

לאחר פיטוריהם, פתחו שלושת חברי הוועד — Gordon McNeill, Madan Gupta ו־Chris Bowyer — במאבק ציבורי נגד הנהלת החברה והנהגת האיגוד שבגדה בהם. המאבק כלל תביעה משפטית נגד הפיטורים הבלתי־חוקיים, לצד רצף של הפגנות ומחאות, ובכללן גם שלוש שביתות רעב. המפלגה הסוציאליסטית בצפון־אירלנד (המפלגה התאומה של תנועת מאבק סוציאליסטי) ליוותה את המאבק מיומו הראשון וגייסה למענו תמיכה מקבוצות עובדים אחרות לכל אורכו. שניים מחברי הוועד הצטרפו אליה במהלכו.

המפלגה הסוציאליסטית המליצה לעובדים שלא לפתוח בשביתות רעב, גם מתוך דאגה לעובדים וגם מתוך הבנה שהנהגת האיגוד תהיה מוכנה לתת להם למות לפני שתתקפל. אבל כמובן שמהרגע שהחלה שביתת־הרעב, התייצבו המפלגה ותומכיה באופן מלא מאחורי העובדים במאבקם. משמרות־מחאה והפגנות התקיימו מול משרדי האיגוד בבלפאסט, לונדון ודבלין; בלוג־מאבק של העובדים הופעל באינטרנט לצד עצומה מקוונת. מאות פעילי איגוד־מקצועי, ועדי כבאים, מורים ועובדי מגזר ציבורי, וגם פעילים ידועים כמו במאי הקולנוע הסוציאליסט קן לואץ' ("תמיכה בעובדים במאבק היא עיקרון בסיסי של איגוד־מקצועיות. היה צריך למנוע מלכתחילה מהמצב הזה להתפתח"), הביעו את תמיכתם.

בית המשפט פוסק לטובת העובדים

לאחר חמש שנים של מאבק משפטי וציבורי מתיש, זכו העובדים בתביעה. בפסיקה תקדימית של בית הדין, המהווה הישג חשוב לכל העובדים בבריטניה וצפון־אירלנד, הכיר לראשונה בית הדין בפיטורים של חברי הוועד כבלתי־חוקיים משום שנעשו על רקע פוליטי, בשל פעילות איגוד־מקצועית והשקפת עולם סוציאליסטית. בעוד שעד כה מעבידים יכלו לפטר באופן שרירותי עובדים ולשלם סכום מגוחך שמוגבל בחוק עבור "פיטורים מסיבה לא מוצדקת", כעת יכולים עובדים שפוטרו מטעמי אפלייה לתבוע את המעביד גם עבור סכומי פיצויים מוגדלים, שגם יהפכו את העסק לפחות משתלם עבור המעביד. כמו שקורה פעמים רבות גם בישראל, העובדים הואשמו בכך ששביתתם הייתה "בלתי־חוקית".

ההנהלה טענה שהחוק אוסר על עובדים לחדש שביתה שהושהתה מבלי להודיע עליה שוב שבוע מראש, אפילו שהשביתה אושרה בהצבעה דמוקרטית של העובדים. בית המשפט העליון ובית המשפט לעירעורים פסקו במקרה הזה לטובת העובדים, וקבעו שהחוק לא מחייב שום הודעה מראש עבור חידוש שביתה. זוהי פירצה חשובה בחוקים התאצ׳ריסטיים הפוגעים בזכויות העובדים בבריטניה, והיא תקל על עובדים לממש את זכותם לשבות ללא התראה, אם יכריזו על שביתה ואז ידחו אותה למועד מאוחר יותר.

לאורך המאבק פנו חברי הוועד פעם אחר פעם להנהגת האיגוד שבגדה בהם, בקריאה להכיר בטעות שעשתה ההנהגה ולתמוך במאבקם. חברי הוועד גם קראו להנהגה להשתמש בעניין הציבורי סביב המאבק כדי לפעול לחיזוק התארגנויות עובדים ואיגודים־מקצועיים. ההצעות לא נענו על ידי מזכירי האיגוד. לאחר הניצחון במשפט, חברי הוועד ערכו מסיבת עיתונאים משותפת עם המפלגה הסוציאליסטית. הם קראו לעובדים להתאגד, להיות מעורבים בנעשה באיגודים ולהילחם על זכויותיהם. הם גם הדגישו כי המאבק נגד חברת השמירה צריך להימשך עד להחזרת תחום האבטחה בשדה תעופה למגזר הציבורי.

המאבק עוד לא נגמר

ההנהלה נדרשה לפצות את 22 העובדים בסכום כולל של 750 אלף ליש״ט, אבל בכך לא הסתיים מאבקם של שלושת נציגי הוועד. בשל סירוב הנהגת האיגוד לגבות את העובדים במאבקם, מומנו הוצאות המשפט — שהגיעו לכ 200 — אלף ליש״ט — מכיסם הפרטי של נציגי הוועד, שמישכנו לשם כך את בתיהם. חברי הוועד דרשו מהנהגת האיגוד לשלם את הוצאות המשפט, ולפצות את העובדים על חלקה בגיהנום שעברו; גיהנום זה כלל קשיים רציניים במציאת משרות חדשות, מכיוון שלאחר שפוטרו, הוכנסו נציגי העובדים ל"רשימה השחורה" של מעבידים רבים.

רק לאחר שלוש שביתות רעב וחודשים ארוכים של לחץ ציבורי עצום מצד קבוצות עובדים אחרות, הנהגת האיגוד העבירה את הכספים לתשלום הוצאות בית המשפט. יו״ר הוועד, גורדון מק׳ניל מסכם (25.6):

זה באמת מקרה של דויד נגד גוליית, מכיוון שאנחנו, כחברי ועד עובדים, היינו צריכים להילחם במערכה הזאת נגד תאגיד בינלאומי רב־עוצמה לבדנו, ללא כל סיוע מהאיגוד שלנו "יונייט". זה לקח סידרה של שביתות־רעב ומחאות מאוד פומביות, אפילו רק כדי לגרום ליונייט למלא את מחוייבותם לשלם את הוצאות המשפט שלנו.

את הפיצויים הסכים האיגוד לשלם רק בתנאי ששלושת חברי הוועד לא ידברו יותר על הפרשה בפומבי. נציגי הוועד סירבו לקבל את "דמי השתיקה". בתגובה, ניהלה הנהגת האיגוד קמפיין הכפשה נגדם בכלי התקשורת המרכזיים. הדבר לא מרתיע את שלושת חברי הוועד, שנחושים להמשיך במאבקם לצדק. כדי לחלוק את ניסיונם ומסקנותיהם עם עובדים אחרים, הם מתכננים להמשיך לארגן פעילות סביב הצורך בהובלת שינוי באיגודים והפיכתם לאירגוני עובדים דמוקרטיים ולוחמניים — צורך שבהחלט קיים גם לגבי האיגודים הגדולים בארץ.