לאורך השביתה היה מעגל גדול ומשמעותי של מורים מוכן לסרב להיכנע לשוט האנטי־דמוקרטי שבידי הממשלה (בתוקף חוקי חירום עוד מימי השלטון הבריטי), ולהבהיר שיש גבול לכמה שהם מוכנים לספוג בחסות החוק. אי־ציות המוני שכזה היה מדגים כיצד נשק צווי המניעה/ריתוק שבהם משתמשים הממשלה והמעבידים כדי לשבור שביתות חזקות, מתרוקן לחלוטין מתוכן כאשר העובדים מתארגנים נגדו.

גורמים בממשלה חששו מהתפתחות כזו, ולכן הצליחה הפעולה המאורגנת של המורים בשטח (בגיבוי מרשים של אירגון ההורים הארצי) להביא לעיכוב משמעותי בשימוש בכלי זה. שר התחבורה שאול מופז הודיע בישיבת ממשלה ב־28.10, לאחר שההסתדרות הכללית איימה בשביתת סולידריות כללית במשק, שהוא מתנגד להוצאת צווי מניעה למורים מחשש לגל של התפטרויות ונימק זאת כך: "אי אפשר להכריח מורים ללמד ואי אפשר לעשות חינוך בכוח".

גם בעבר היו מקרים בהם איום של עובדים בהפרת צווי מניעה/ריתוק גרמו לממשלה או לבית הדין לעבודה להירתע ולסגת. אבל פעולה ארצית בקנה מידה נרחב כזה, בתוספת גיבוי השביתה שהוכרזה על ידי מועצת התלמידים הארצית, היתה חושפת בפני עובדים רבים את העובדה שתוצאות מאבק לא נקבעות על־ידי בתי־משפט — אלא על־ידי התארגנות נחושה בשטח.

אם השביתה היתה נמשכת לפחות עוד יום אחד, היא היתה מעלה את כוחו של מאבק המורים ומחזקת את הביטחון של קבוצות עובדים נוספות שצווי המניעה/ריתוק יכוונו נגדם בעתיד. עצם החרפת המאבק באופן כה משמעותי היתה יכולה לאפשר לאירגון המורים לחייב את הממשלה לספק ויתורים משמעותיים יותר, ללא הצהרות עמומות וללא התחייבות להימנע משביתה עד 2010.

נכון אמנם שהיעדר גיבוי אירגוני נחרץ מצד ההסתדרות הכללית, הסתדרות המורים ואירגוני הסטודנטים, הוא הגורם המרכזי שהחליש את רמת הלחץ שהיה יכול מאבק המורים להפעיל בשלב הזה. אבל, הפרת הצווים וחשיפת בריונות הממשלה, היתה גם מבהירה לחברים מהשורה באותם האירגונים שקיים צורך דחוף לסייע למורים ולהצטרף למאבק נגד התקפות הממשלה. הדוגמאות של הכרזת השבתה ע״י אירגון ההורים הארצי והכרזות שביתה על־ידי אגודת הסטודנטים בחיפה ומועצת התלמידים הארצית, ממחישה את הפוטנציאל שהיה קיים.

במקום לאמץ את הקריאה המיואשת להתפטרות המונית, היתה צריכה הנהגת אירגון המורים לקרוא באופן ברור להפרת הצווים, להסביר שמדובר בכלי אנטי־דמוקרטי, ולקרוא למורים מהסתדרות המורים, הורים, תלמידים, סטודנטים, עובדים מכל הארץ — להגיע לעצרת המונית להגנת המורים והחינוך בישראל — הפעם בירושלים, מול הכנסת. רן ארז חתם על ההסכם שעות ספורות לפני כניסת הצווים לתוקפם, מכיוון שהנהגת האירגון סירבה, למרבה הצער, להיענות לדרישות מטות המאבק בשטח ולהחריף את המאבק.

בהפגנת ה־100 אלף ב־17.11, תיאר רן ארז כיצד כל המאבקים בשנים האחרונות מופרדים ומבודדים, וכיצד בעצרת ההמונית ניצבו כולם יחד. אירגון המורים היה יכול לספק את הדבק הדרוש לחיבור בין המאבקים, ולהוביל את הקמתה של מפלגת עובדים בישראל, כאלטרנטיבה לכל המפלגות הממסדיות העומדות מאחורי ההתקפות על העובדים, או משתפות־פעולה איתן.